אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
כשהייתי מחנך כיתה ו' והגיעה התקופה בה מחזירים תשובות מהישיבות וחטיבות הביניים לתלמידים שניסו להתקבל אליהן, הורי התלמידים שלי שאלו אותי מה ניתן לעשות ואיך בכלל אפשר להכין את הילד לתשובה שלילית; האכזבה, כך אמרו לי, תהרוס אותו.
אבא אחד, שהיה נראה הרבה יותר מבוהל מהילד שלו, אמר לי: "איך הילד שלי אמור לשרוד את המחשבה שיש מקום שחושב שהילד לא מספיק טוב בשבילו בעוד שהחברים שלו התקבלו? זה יפגע לו בדימוי העצמי".
אבל הכי הדאיג אותי תלמיד שלי שהיה צדיק אמיתי. אחד מהילדים היותר מדהימים ומקסימים שיצא לי לפגוש בחיים.
ידעתי לפי ההורים שלו שהוא רוצה להגיע לישיבה מסוימת. ידעתי שלמען האמת הוא גם מתאים לשם מצד האישיות שלו, רק מה, הציונים שלו, מה לעשות, לא ממש הלכו לפניו… והישיבה ההיא העניקה נפח ומשקל מיוחד לציונים.
דאגתי לו. החלטתי לברר מול ההורים שלו איך הוא אמור להגיב לתוצאות הציונים: "כבר יומיים שהוא לא ישן מרוב מתח וציפייה לתוצאות", אמר לי אבא שלו. "גם אין לו ישיבה נוספת שהוא רוצה ללכת אליה במידה ולא יתקבל", הוסיף.
כשהגיע היום המיוחל של התשובות מצד הישיבות, חלק מהתלמידים שלי חגגו את התשובה החיובית ואלו מהם שקיבלו תשובות שליליות התבאסו, וחלקם לקחו את זה ממש קשה.
ואז, פגשתי את התלמיד הזה בסניף של גלידה 'קצפת' בתלפיות. נזדמנתי למקום ועמדתי מאחוריו כאשר הוא חיכה לפניי בתור ביחד עם אבא שלו. הוא הזמין וופל בלגי מושחת, עם תוספת של שני כדורי גלידה ענקיים שגם פיל יצטרך להסדיר נשימה בשביל לאכול אותם.
מבלי לומר מילה הבנתי מה העניין ואמרתי לו ולאבא שלו בחיוך: "מזל טוב! שמח שהתקבלת!"
אבא שלו הסתכל אליי והשיב בחיוך גם הוא: "הוא דווקא לא התקבל".
לא הבנתי, ונתתי מבט שואל: "אז למה באתם לחגוג?".
וענה לי האבא: "החלטנו להגיע לכאן בכדי לחגוג את התשובה השלילית ואת פתיחת הדלת האחרת שתיפתח בחיים שלו, וגם לחגוג את השיעור באמונה שהילד שלנו קיבל. שיעור שהעלה אותו מדרגה וגרם לו להסתכל על החיים בצורה אחרת" (זו רוח הדברים).
"בהתחלה הוא מאוד נלחץ מהתשובה השלילית כי הוא לא רצה אף בית ספר אחר, אבל לאט לאט עיבדנו את העניין ומצאנו בעזרת חברים עוד שני מוסדות שיוכלו לעניין אותו. נדמה לי שההתפתחות החיובית הזו שווה גלידה"!, הוסיף.
בכל אותו הזמן שאני מדבר עם האבא, הילד לא אמר לי כלום, רק שתק ומידי פעם חייך, אבל ראיתי על העיניים שלו שהוא לגמרי בעניין.
וחשבתי על כל אותם הורים מבוהלים שהבנים והבנות שלהם קיבלו תשובות שליליות מכל מיני ישיבות ואולפנות וחטיבות ביניים והם לא ידעו מה לעשות ואיך לבשר להם ואיך הילדים שלהם בכלל יתמודדו עם האכזבה והכישלון ומה יהיה על הדימוי העצמי ומי בכלל ערב לשלומם הנפשי ותכלס', איך הם היו יכולים להיטיב את מצבם אילו רק השכילו לתווך להם את הכישלון ולהסביר להם מדוע בעיניים נכונות הכישלון אינו אלא עוד מהמורה שאנחנו עוברים בדרך להצלחה.
ואם אתם ממש רוצים לחשוב מחוץ לקופסה אז תסתכלו על האבא הכל כך חכם ויצירתי הזה, שהפך את יום הכישלון של בנו ליום של הצלחה ששווה חגיגה עם טעם של וופל בלגי ושני כדורי שוקולד, כי הבן שלו הרוויח שיעור לחיים שבו תפיסת העולם שלו התבגרה: הוא הבין שדלת נסגרת ודלת נפתחת, וזה לא עוד משפט יפה, אלא דרך חיים.
ומה קרה בסוף?
בסוף הוא התקבל לאחת משתי הישיבות שהוא פתח כאופציה לאחר התשובה השלילית, וממה שהבנתי מאביו, הצליח ועשה בה חיל. "תאמין לי", כתב לי כששאלתי אותו מה שלום הבן שלו: "משמיים שבסוף הוא התגלגל לישיבה הזו… ורק לחשוב שהוא היה מפספס את ההזדמנות הזו אם היה מתקבל לישיבה הראשונה".
***
"כישלון הוא אחד החלקים החשובים בניהול. אם אני מביט על ההיסטוריה הפרטית שלי בהקמת חברות סטארט-אפ, אני רואה ששליש מהן כשלו לחלוטין, שליש היו למעין 'מת מהלך' ורק שליש עדיין מתקיימות. מתוך השליש האחרון רק כעשירית מחברות הסטארט-אפ מוגדרת כמצליחות". "הגורו" של חברות הסטארט-אפ בישראל, ד"ר יוסי ורדי.
(תזריע תשפ"ב)
