השאלה שהפכה את ליל הסדר

"חיפשתי איזה מעשה שאני עושה שאף אחד אחר לא עושה אותו והאמת שלא נעים לי, אבל לא מצאתי…"

בשנה שעברה, כמה ימים אחרי ליל הסדר, פגשתי חבר טוב שלי שכבר לא ראיתי הרבה זמן. ראו עליו שהוא באורות. שאלתי אותו אם האבחנה שלי נכונה והוא אמר לי: "תשמע, אני עדיין לא מצליח להירגע מליל הסדר ומהשיחות שהיו לי עם הילדים שלי בחלק של ה'והגדת לבנך'".

"על מה אתה מדבר?", שאלתי אותו. הוא ענה: "כמה שעות לפני ליל הסדר הייתי בטוח ששוב פעם זה הולך להיות ליל סדר משעמם כזה. אבא של אשתי אומר את דברי התורה שלו ובתכלס', הילדים לא קשורים לכלום. הם לא באמת מתעניינים בזה. מה לעולם התרבותי שלהם ולדרשות האלו? ואשכרה, זה כאב לי. כאב לי שאני לא מצליח להנגיש באמת את ההגדה של פסח לשפה שלהם, למילים ולעולם שהם חיים ונושמים".

אמרתי לו שנראה לי שאין באמת בית שיש בו מתבגרים שלא יזדהה עם התחושות האלו שלו.

הוא המשיך: "ואז, נוצרה שתיקה ובלי קשר לכלום הבן שלי שבכיתה ו' אמר לי: "אבא, אתה יודע שאני בין האחרונים בכיתה שאין לו סמארטפון? אתה יודע שאני לא נמצא בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה? כמעט לכולם יש ורק לי אין?", והבן הבכור שלי ענה לו: "מה זאת אומרת לכולם יש? אתה עושה דברים רק בגלל שכולם עושים? מה אתה, פרה שהולכת אחרי העדר? איפה העמוד שדרה שלך?", ולפני שהבנתי מה הולך, הבן שלי השיב לו: "תפסיק לבלבל לי את המוח! למה, אבא ואמא לא הולכים אחרי העדר? הם לא עושים מה שכולם עושים? הם לא טסים לחו"ל בגלל שכל החברים שלהם טסים גם לחו"ל? אתה לא קונה דברים רק בגלל שגם החברים שלך קונים?".

"ופתאום הבנתי", אמר לי החבר שלי: "שזה הסדר הראשון שבו אני יכול באמת ובתמים לגעת במושג חירות ובמהי בכלל חירות, ולנסות להבין למי מאתנו יש את החירות הזו להקשיב לקול הפנימי שלו או שאנחנו בעצם משועבדים ל-ללכת רק כי כולם הולכים?"

וואו… התפעלתי. רגע אחד חבר שלי לא ידע איך לנהל את הסדר בצורה כזו שה'והגדת לבנך' באמת יעניין מישהו, וברגע השני הוא ניצח על דיון מרתק ונשכני על מהותה של החירות.

"חכה, זה לא הכול", הוא התלהב: "אמרתי לילדים שלי שהשנה במקום לגנוב את האפיקומן, מי שיצליח להוכיח לנו שהוא בן חירות אמיתי ויביא מעשה שהוא עושה בניגוד לכולם רק מתוך הקשבה לקול הפנימי שלו, יזכה באפיקומן! אני התחלתי וחיפשתי איזה מעשה שאני עושה שאף אחד אחר לא עושה אותו והאמת שלא נעים לי אבל לא מצאתי… וככה גם אשתי.

"בסוף, הבת הקטנה שלנו חשבה ואמרה לנו שהיה יום אחד שבו סבתא שלה, אמא שלי, עברה ניתוח והיא נשארה בכיתה לומר שלושה פרקי תהילים למרות שכל החברות שלה רצו למגרש לשחק מחניים. היא רצתה מאוד לשחק איתן ביחד, אבל היא ידעה שסבתא צריכה את התפילות שלה ולמרות הכול היא נשארה והתפללה והלכה עם האמת שלה".

"מקסים", אמרתי לו. "ואתה אומר שכל זה התחיל משאלה אחת קטנה: מהי חירות והאם אתה יכול לתת דוגמא למקרה שקרה לך שמעיד על זה שאתה בן חורין'?"

"לא, כל זה התחיל מהבן הקטן שלי שלא היה לו סמארטפון והוא רצה גם כי לכולם יש", השיב.

"ועכשיו כבר יש לו סמארטפון?", שאלתי בצחוק, יודע את התשובה הצפויה.

"לא… הוא החליט שבינתיים הוא לא רוצה ללכת אחרי העדר והוא יוכל להסתפק במכשיר הרגיל שלו, גם במחיר של להיות מחוץ לקבוצת הוואטסאפ הכיתתית", אמר את מה שידעתי.

"יש לך ילד מיוחד מאוד", אמרתי לו, "זה ממש נדיר שילדים בגיל שלו מגיבים ככה".

"לגמרי", הוא ענה לי: "לפחות השנה אנחנו כבר יודעים מי הולך לקחת את תחרות ה'בן חורין' המשפחתית בהליכה ולהשאיר לכולנו אבק".

עוד מעט ליל הסדר ואני עדיין מהרהר בשאלה הזו ששאל חבר שלי את הילדים שלו: "האם עשיתם השנה איזה מעשה שמעיד על כך שאתם בני חורין אמיתיים?", וחושב ביני לבן עצמי האם יש לי באמת תשובה.

(פסח תשפ"ב)