ניהול זמן ותהליכים בקדושה

קדושת הזמנים היא מהדברים העיקריים בתורה

אחד מסימני ההיכר של העידן בו אנו חיים הוא החתירה לייעול ניהול הזמן, לשיפור היעילות לניהול חיינו וניהול תהליכים. האנושות כמרקחה. מצד אחד ממהרת כאילו אין לה זמן, ומצד שני האמצעים הטכנולוגים מייעלים את החיים, מעלים את איכות החיים, ומותירים זמן רב פנוי, שבעקבותיו התפתחה תרבות נרחבת של שעות הפנאי.

'תודה לך על זמנך!', זו אמירה שהיא סוג מודרני של מחוות תודה שמביאה לידי ביטוי את ההערכה של האנושות המודרנית לזמן, המשאב המשמעותי של חיינו. אנחנו חיים את הזמן וחיים בתוך הזמן. קובעים לעצמנו לוח זמנים, משתדלים לנצל אותו בצורה מקסימלית. ממהרים כדי להספיק ולא לאחר. לנצל אותו לעשיה שיש בה תוכן וערך שייקר אותו.

מכאן נגזר גם ההיבט המוסרי של חובת 'ניצול הזמן', כמשאב של חיים, לבל יושחת לריק.

סימן היכר נוסף של העידן בו אנו חיים הוא התמקצעות בניהול תהליכים, כמה שיותר יעיל ומדויק. הזמן הוא אחד מהמדדים הבסיסיים של כל תהליך. תהליכים מתרחשים בתוך הזמן. לכל שלב נדרש משך זמן המתאים לו על מנת שהוא ייצא לפועל. בחלק מהתהליכים יש צורך לדייק בזמנים, לבל נחמיץ את השעה.

בנוסף לכך התגברה המודעות לחשיבות העיתוי המתאים וה'טיימינג' לכל דבר בבחינת: "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו כג), שכן: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ, וגו'". (קהלת ג א), "כי חייב אדם לעשות כל דבר בעתו" (אבן עזרא שם).

הגישה הפרקטית הפיזיקלית לזמן רואה בו משאב חסר אופי, שתוכנו ואופיו תלוי אך ורק במה שאנחנו מנצלים אותו עבורו. לעומתה, התורה מתייחסת לזמן כאל משאב שיש בו פוטנציאל של חיים שנועד לממש אותו, וממנו: "ימי החיים נתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפעל בוודאי איזה דבר ממשי" (עולת ראיה ח"א עמ' קה). בכל זמן יש פוטנציאל שונה: "כי כל זמן מאיר בתכונתו" (אג"ר שע"ח), שמאפשר לממש אותו בהתאם לפוטנציאל הגלום בו.

התורה מייחסת לזמנים מסוימים קדושה. הקדושה נמצאת בזמן בצורה פוטנציאלית ואנו נדרשים לקדש אותו ולהוציא את הפוטנציאל הזה מן הכוח אל הפועל. הקידוש בכניסת השבת והחג מבטא את הקדושה שבזמן וגם את ההוצאה לפועל של פוטנציאל הקדושה שבזמן.

השבת נקרא את פרשת תזריע ואת פרשת החודש. בפרשת החודש מצווה התורה על קידוש החודש: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב), "…והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו: 'כזה ראה וקדש'" (רש"י שם). ממנה למדנו עד כמה קדושת הזמנים היא מהדברים העיקריים בתורה, בשל כך היא: "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (רש"י בראשית א א). חשיבותה משום שהיא קובעת את סדרי הזמנים המקודשים.

הזמן והתהליכים שבזמן מהווים נקודת חיבור לתחילת פרשת מצורע. היא פותחת בתהליך המופלא של ההיריון והלידה, של בריאה והיווצרות חיים שנמצאים תחת מערכת הזמן הנמדדת לפי שבועות. מתחילת ההיריון אנו חווים את המעקב אחר תקינות שלביו. בלידה ובהופעת החיים נמשך התהליך, ויש בו ממד של קדושה – ברית המילה ביום השמיני – בעיתוי מחייב: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב ב). אח"כ מציינת התורה את ההמשך את משכי הזמן לטהרת היולדת וכו'.

"האדם חי בזמן. בעניין נוסח הברכה "מקדש ישראל והזמנים", יש בגמרא הגדרה: "ישראל דקדשינהו לזמנים". ריבונו של עולם מקדש את ישראל, ומתוך-כך נמשך לישראל הכח הזה לקדש את הזמנים, לקדש את המציאות שלנו בזמן. העובדה הזאת מתחדשת בפרשתנו: "החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". כאן מתחדשת המציאות של חודש. כך הוא המבנה, הסטרוקטורה של סידור הזמן, מראשית הדורות עד אחרית הדורות" (שיחות הרצי"ה בא תשכ"ז).

(תזריע תשפ"ב)