ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אישה ובתה נוסעות במכונית לבית של סבתא, כשלפתע יורים לעברן. האם חוטפת כדור בראש והילדה יוצאת ללא פגע. זהו הסיפור של עדי פרץ, שנקלעה לסכסוך בין עבריינים ואיך שהוא, בניסי ניסים, שרדה כדי לספר
אחר הצהריים שגרתי. עדי פרץ נוסעת לחמותה שגרה בבת ים. אביגיל בת הארבע וחצי שנים ישובה מאחור, חגורה בכסא, מתרגשת לקראת המפגש עם סבתא. הן נכנסות לכיכר שברחוב הנביאים בעיר, ולפתע, עדי חוטפת כדור בראש, ומסך שחור יורד עליה.
החיים של עדי בת ה-37 הם נס אחד גדול. היא גדלה בבת ים, בבית מסורתי. כשאביה נפטר נאמר לה על ידי הרופאים שהיא תתקשה להביא ילדים לעולם בצורה טבעית ויהיה עליה לבצע הליך רפואי שיסייע לה בהמשך לעשות זאת. במקביל, היא התקרבה לדת והלכה לשיעורי תורה, טסה לאומן ושבוע אחרי שחזרה משם – הכירה את מי שהיה בן זוגה. זה היה קשר רציני; הם דיברו על זה שהם יתחתנו וכמובן יביאו ילדים, אבל עוד לפני שהתקדמו – היא נקלטה להריון טבעי לחלוטין, שהיה ברור לה שהיא תשמור. האב לעתיד התנגד, והם נפרדו.
מרגע שהיא הבינה שהיא בהריון, למרות התחזיות הרפואיות, היא הייתה אסירת תודה, והחלה לשמור שבת וכשרות. לבת הבריאה והיפיפייה שנולדה היא קראה אביגיל.
אחרי הלידה היא המשיכה בתהליך ההתחזקות: "קיבלתי את הילדה הזאת במתנה, זו ילדה של בורא עולם ואני שומרת על המתנה הזאת", היא אומרת, ומוסיפה: "עברתי הרבה מבחנים בחיים ומעולם לא עזבתי את הדת".
לפני כשנה היא נישאה בחתונה בהפרדה מלאה, עם מי שיהפוך לאב של אביגיל לכל דבר, כשהם נרגשים לקראת החיים החדשים והמשותפים שלהם.
אביגיל ראתה הכל
חודשים מועטים לאחר שנישאו, בזמן שעדי ואביגיל נכנסו לכיכר ההיא, הן נקלעו לחיסול חשבונות בין עבריינים, בו נורו מספר קליעים לכיוון היעד שבחייו ניסו להתנקש, כאשר חלק מהקליעים פגעו ברכבה ואחד מהם אף חדר לראשה. רכבה סטה מהכביש והיא התמוטטה.
"נהגתי ברכב, ובכניסה לבת ים נכנסתי לכיכר ברחוב הנביאים ופתאום – הרגשתי כאילו חשמלו את הרכב, וירד עלי מעין 'מסך שחור'. לא הרגשתי שירו בי ולא שמעתי יריות, לא שמתי לב שאני עושה תאונה, רק שמעתי קול של רטט, שבדיעבד היה הקצר החשמלי שנוצר לי במוח כתוצאה מהכדור שנכנס לתוכו. הוא חדר את עצם הגולגולת והוא עדיין שם", היא נזכרת באירוע הקשה.
אביגיל הקטנה צפתה בכל ההתרחשות, ולאחר מכן סיפרה לסבתה ש'אמא עלתה על המדרכה, האוטו זז וירד לאמא דם'.
עדי: "תוך כדי התאונה היא צרחה: 'אמא, מה קרה?', אבל אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום. הייתי בשוק. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שהייתי באמבולנס, שם צעקתי לכולם – 'מה עם הילדה?', אבל מרגע שהאמבולנס התחיל לנסוע אני כבר לא זוכרת כלום".
אביגיל, למרבה המזל, יצאה ללא פגע והועברה למשפחה. עדי נפגעה בראשה באופן משמעותי, עם דימומים מפושטים במוח, שברים ופגיעות במערות הפנים ובעין ורסיסים במוח שנותרו שם עד היום. כשהיא מורדמת ומונשמת, הרופאים חשבו שעדי כבר לא תתעורר. בהמשך, לא ידעו להעריך את הנזק שנגרם, והיו סבורים גם אם היא תתעורר – סביר שאיבדה את הראייה לגמרי, או לפחות בעין אחת. לאחר מספר ימים ארוכים של חוסר ודאות, כנגד כל הסיכויים, כשניתקו אותה מהמכונות – עדי התעוררה, כשהיא רואה בשתי עיניה.
"מפגיעה בראש לא יוצאים", עדי מוקירה את גודל הנס. "קרו לנו הרבה ניסים, אבל הנס המרכזי הוא שהקליע, שעבר ליד הראש של הבת שלי ופגע בגומיה של הדלת – לא נגע בה. זה היה קרוב עד כדי כך. גם הגלגל שמתחת למושב של אביגיל נפגע מכדור, ואם הוא היה נוטה קצת יותר לאמצע הרכב הייתי חוטפת אותו בבטן והוא היה הורג אותי במקום.
"נס נוסף הוא שהאוטו ספג את העוצמה של הקליע שפגע בי ונכנס לראשי מצד ימין. אם הוא היה נכנס מצד שמאל הייתי מתה במקום. זה כדור מסוג שנועד להרוג, כזה שפוגע ומתנפץ לרסיסים לכל עבר; אם האוטו לא היה סופג את הפגיעה לפני כן, הוא היה מפוצץ לי את המוח. וכמובן, היו רופאים שקיבלו החלטות נכונות, שליחים, וכל התפילות של עם ישראל. ב"ה".
למה שיירו בי?
כשלבסוף עדי התעוררה בבית החולים, היא לא הבינה מה היא עושה שם ולא הצליחה לקלוט את הסיטואציה המופרכת שנקלעה אליה. לאט ובעדינות הסבירו לה מה קרה. "אמרו לי שירו בי, למה שמישהו יירה בי?", תהתה מול משפחתה.
חוקרי המשטרה ניסו לבדוק איתה, אולי יש משהו, סכסוך או גורמים עברייניים שהיא נקלעה לעימותים איתם, שהקרובים שלה לא יודעים עליהם, אבל היא התעקשה – אין שום דבר.
עדי: "למה שיירו עלי? לא היה לי שום כיוון. לא פגעתי באף אחד, התחתנתי ב"ה. הכל היה בסדר. אני משתדלת לעשות רק טוב, תמיד הייתי כזאת. אני לא קשורה לעולם הפשע, מעולם לא הייתי קשורה לעולמות האלה. אפילו ניסו לגשש לגבי האבא הביולוגי של הבת שלי, שהוא לא בתמונה – אבל אין שום סיכוי, הוא לעולם לא יעשה כזה דבר. פשוט נקלעתי לסיטואציה של ירי בין עבריינים. היעד יצא ממספרה וחצה את הכביש, והיורה חיכה שהוא ייצא כדי לירות בו. כשהיעד חצה את הכביש אני בדיוק עברתי עם הרכב".
היורה נמלט מהזירה, ועדי ששרדה את הפגיעה בנס, נזקקה לטיפול רפואי ושיקום ממושך. כעבור 3 חודשים, הוגש כתב אישום כנגד יחיאל יוספוב, טיימורז גיאורגדזה, ודים לפלר, דמיטרי פיודרוב, ואונור קלש, בגין ניסיון רצח, חבלה חמורה, עבירות נשק ועוד.
עדי נשארה חודשיים בבית החולים, וממשיכה בשיקום עד היום, שמונה חודשים אחרי המקרה. נוסף על הפיזיותרפיה ושאר הטיפולים, היא נושאת עמה חרדה עצומה ופחדים שמגבילים את חייה. "פעם לא פחדתי משום דבר, היום יש לי המון פחדים", היא מודה.
"מאז התאונה אני לא יוצאת מהבית לבד, רק בליווי של מישהו. אני גם לא נוהגת כשאני לבד. אני עייפה וצריכה כל הזמן לנוח. אני עדיין רואה קצת מטושטש, ויחד עם העייפות – אני לא יכולה לחזור לעבוד. אני קוסמטיקאית והעבודה שלי דורשת ראייה נקודתית ופוקוס. עדי של לפני התאונה ועדי של עכשיו זה שונה לגמרי. אני חיה על ציפרלקס", היא מוסיפה בכנות.
למה שיירו עלי? לא פגעתי באף אחד, התחתנתי ב"ה. הכל היה בסדר. אני משתדלת לעשות רק טוב ואני לא קשורה לעולם הפשע, מעולם לא הייתי קשורה לעולמות האלה
איך אביגיל מתמודדת?
"אביגיל, כמו אמא שלה, חזקה. היא גדלה בבית בלי אבא, יש לה אופי חזק. אבל, זה לא עובר לידה. יש לה יותר פחדים, וכשהיא נמצאת ליד מכוניות היא יותר זהירה. היא מזהה את האמבולנס של טיפול נמרץ, היא זוכרת מה קרה והיא זוכרת את מקום התאונה ואני לא עוברת איתה שם. אנחנו מנסים לצייר לה תמונה נורמלית עד כמה שאפשר והיא מטופלת רגשית", עדי משיבה.
'אני לא מוגנת'
במשך חצי שנה היא קיבלה קצבת נכות מביטוח לאומי, שסייעה לה להתמיד בשיקום, אבל התקופה חלפה, וכעת היא נותרה בלי עבודה ובלי קצבה, והיא מתוסכלת.
היא מכלה את ימיה בנבכי הבירוקרטיה, רופאים, מסמכים וועדות של ביטוח לאומי, כדי לבקש שיכירו בכך שהיא זקוקה לקצבה, וחשה לא מוגנת: "היום אני מתמודדת עם זה שאין חוק במדינה שמגן עלי ועל אנשים כמוני. עכשיו הפסיקו לי את הקצבה של הביטוח הלאומי ואני לא מקבלת מהמדינה כלום, המדינה לא מגנה עלי. היום אני עומדת על דוכן הנאשמים של ביטוח לאומי, מוכיחה את חפותי כדי לקבל קצבת נכות מהמדינה, מתמודדת עם החיים אחרי מה שקרה לי, והיורים חיים את חייהם כרגיל. אמנם בתא מעצר, אבל הם בחברה שלהם, מתכננים לעצמם את המהלך הבא בעולם הפשע, מקבלים ארוחות על חשבון המדינה, מקלחות וכביסה, אין להם דאגות של משכנתא ושכירות. הם מוגנים ואני לא. אני בסוג של מעצר בית, כי אני לא יכולה לצאת לבד מהבית אחרי מה שהם עשו לי. זה מקומם.
"נפגעתי, אזרחית חפה מפשע, ואף אחד לא דואג לי. הרסיסים אצלי בראש לכל החיים. אף אחד לא יודע להגיד לי מה יכול לקרות איתי מחר. אני חיה עם כאבי ראש, יש לי בעיות בזיכרון; אני שוכחת הרבה דברים, אני עייפה, וזה לכל החיים, זה לא משהו זמני. זה לא הגיוני שאני אקבל קצבת ביטוח לאומי רק חצי שנה", היא זועמת.
לא ככה היא דמיינה שהיא תתחיל את החיים החדשים שלה. מאישה עובדת, חזקה ואסרטיבית היא הפכה להיות תלויה בבעלה הטרי – גם ברמה הכלכלית וגם בדבר היום יומי והפשוט ביותר – ליווי בכל יציאה מהבית, כולל לקחת או לאסוף את הילדה מהגן. והיא חשה בושה עצומה.
יש לה ביקורת גם כלפי התנהלות העבריינים במדינה שלדבריה, לא מטופלת כראוי, ופוגעת גם בחפים מפשע: "אין משילות, אין פה הפחדה. הכלא לא מספיק מפחיד, העונשים לא מספיק כבדים. בגלל זה אנשים יוצאים לרחובות ויורים ויוצאים עם סכינים וכל אחד עושה מה שבא לו", היא סבורה.
קרו לנו הרבה ניסים, אבל הנס המרכזי הוא שהקליע, שעבר ליד הראש של הבת שלי ופגע בגומיה של הדלת – לא נגע בה
איך עוברים עלייך הימים האחרונים לאור המצב הבטחוני שהסלים, פיגועי הירי ברחובות?
"הירי ברחובות מחזיר אותי אחורה", היא עונה. "אני צופה בחדשות ושואלת את עצמי- ככה דיווחו עלי? והאמבולנסים והמשטרה והבלאגן, זה מציף בי דברים מהתאונה, לא ישנתי כל הלילה.
"בימים כאלה אני עוד יותר נשארת בבית. בתקופה כזו אני לא יוצאת מדלת הבית לבד אפילו בשביל לזרוק את הזבל בפיר האשפה. הייתה אמורה להיות לי ועדה בביטוח לאומי למחרת הפיגוע בבני ברק, ואני פשוט לא מסוגלת לצאת מהבית, גם את הילדה השארתי בבית ולא שלחתי למסגרת".
למרות כל הקשיים, היא לא מרפה מהאמונה: "זה קשה", היא אומרת, "אבל בזכות האמונה יותר קל להתמודד. אם לא הייתה לי האמונה אני בטוחה שהייתי במקומות אחרים. לא היה מה שיחזיק אותי. אני אומרת תודה על זה שאני בחיים, ויש ניסים. קיבלתי כדור בראש ורק התחזקתי יותר באמונה. יכול להיות שבגלל שהקב"ה ראה שאני הולכת איתו זה עמד לזכותי והוא החליט להציל אותי בתאונה הזאת ולהשאיר אותי בחיים. ב"ה שעשה לנו את הנסים".
