הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
אין אנו יכולים להסתפק אך ורק בשאלת הברית האישית שלנו עם הקב"ה
"עבר זמנו בטל קרבנו" הוא ביטוי שאומץ בשפה המקובלת ממקורותינו. כדרכם של דברים, במעבר מהמקורות לדיבור השגרתי נעשה בו עיוות מסוים, שכן מקורו הוא בדברי הגמרא "עבר יומו בטל קורבנו" (ברכות כו ע"א), אך הרעיון היסודי נכון הוא. רוב המצוות הקשורות בזמן מסוים מוגבלות על ידי אותו מועד, וכשמועד קיומן עובר – לא ניתן אפוא לקיימן יותר. יש התאמה מיוחדת בין הזמן ובין היציאה ידי חובה.
על רקע זה, בולטת מאוד מצוות פסח שני, וזאת משתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שיש תיקון לאי הבאת הפסח במועדו, וניתן לקיים את היסוד המהותי של קרבן הפסח גם חודש אחרי המועד המקורי; שניה בהן היא העובדה שלא היה בזה ציווי מראש, אלא התקיימה בתורה שבכתב מעין תורה שבעל-פה: האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם טענו "למה נגרע", וריבונו של עולם קיבל את טענתם, וציווה בתורת משה כי אכן פסח יתקיים. כאמור, מדובר בחריגה משמעותית מכלל יסודי, שלא ניתן להפכו ולטעון כי מעתה והלאה כל מצווה ניתנת לתיקון וכל רצון לקיים מצווה שהוחמצה – כשר הוא. היסודות האלו נותרו על כנן, ובד בבד יש צורך במענה מפני מה שונה מצוות פסח מכל המצוות האחרות.
נראה כי הסיבה נעוצה במילים "למה נגרע", לאמור: קרבן פסח אינו רק מצווה, ואינו רק זיכרון יציאת מצרים. פסח הוא חידוש הברית הלאומית של האומה הישראלית. בד בבד עם היותו של כל אדם בברית אישית עם ריבונו של עולם – הגברים בברית המילה והנשים בברית ההוויה שהיהדות עוברת דרכה – אנו ניצבים גם כלאום מול הקב"ה, וכל אחד מאתנו הוא אבר בהוויה המיוחדת הזו. כל שנה ושנה מתחדשת הברית הזו, ומי שלא כורת אותה – "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". הדבר בולט על רקע העובדה שכרת הוא בדרך כלל עונש על מצוות לא תעשה, ורק שתי מצוות עשה חריגות: מילה ופסח. הסיבה לכך היא שאין מדובר בעונש כרת, אלא בתוצאה הכרחית: מי שלא כורת ברית אישית כפי שנצטווה, ומי שלא כורת ברית לאומית – אינו חלק, וממילא הוא נגרע מתוך עם ישראל. על כן, ניתנה האפשרות למלא את החלל שנוצר במצבים שבהם לא יכול אדם לעשות את הפסח במועדו. זה אינו עיקרון כללי, אלא ייחודי לקרבן הפסח.
מה אנו למדים מכך להיום? אנו למדים שאין אנו יכולים להסתפק אך ורק בשאלת הברית האישית שלנו עם הקב"ה. אנו חלק מהאומה הישראלית, והיא ניצבת כולה מול ריבונו של עולם, והתורה משנה מאורחותיה כדי לאפשר לתקן את מה שלא התרחש בפסח במועדו. מעמדו הכללי של עם ישראל והקשר בינו ובין ריבונו של עולם הוא חלק בלתי נפרד ממהותנו, ולא רק החלקה הפרטית שלנו בגן עדן.
(בהר תשפ"ב)
