הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)הראי"ה בספרו "עין איה" מסביר את ההבדל בין נר שבת לנרות חנוכה לא רק בתחום המעשי אלא גם בסמלים שכל אחד מהם מייצג: השבת מייצגת את האותנטיות היהודית, היא כולה יצירה אלוקית שנקבעה כאות וברית בין הקב"ה לכנסת ישראל. נר השבת מורכב משמן ומפתילה – השמן מסמל את התורה, כמו שאומרים במדרש (ויק"ר פר' ג): "ואין שמן אלא תורה", ואילו הפתילות, המאפשרות לשמן להאיר, מסמלות את המצוות המביאות את אור התורה למציאות הממשית. באור שנר השבת מסמל, אין מקום לפשרות, לכן בהדלקה צריך להקפיד שגם השמנים וגם הפתילות יהיו באיכות משובחת, כדי שיאירו יפה ויתמידו בהדלקתם. ואכן בהיסטוריה שלו הצליח עם ישראל לשמר את אור התורה שנתקיימה בעם גם בשעותיו הקשות.
אלא, שבימי נדודיה בגלות, על ידי התערבותה בין הגויים, נשמעו בבית יעקב דעות רבות הנשאבות מחכמת האומות והיה חשש שמפני השפלות הלאומית יימשך היהודי אחרי הדעות המפורסמות בין אומות העולם ששעתן מצלחת אבל אינן יותר מאשר "אומדנות ונטיות לב אנוש". וכאן עמדה בפני חכמי הדורות הדילמה איך לנהוג עם התופעה הזו.
כותב הראי"ה: "אם לא היו [הדעות המתחדשות] כלולים באור תורה היו רבים מחלושי הדעות נסוגים מאחרי תורת ה' בשביל הבלי נכר. על כן יד ה' הכינה לשמור כללות האומה שיהיה פנים בחכמתה ליתן מקום גם כן לאותן הדעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן". כלומר, לא לדחות את הדעות הללו – אבל הפתיחות לדעות המפורסמות שבאומות העולם והמוצלחות בשעתן אינה יכולה להיעשות בקלות דעת. כשאנו באים לתת להן מקום במרחב החיים הדתיים, עלינו לנהוג בזהירות רבה, גם אם אנו מסכימים לאמץ אותן רק כדי להגן על חלושי הדעת מפני זרמי הזמן. עלינו להתנהג עמן בשתי מגבלות: האחת, "כבתה אין זקוק לה" – אין עלינו החובה לשמר אותן בכל מקרה, ולכן כאשר יכבה אורן (כלומר שוב לא יהיו מקובלות במרחב הציבורי) אין אנו זקוקים עוד לקיים דבריהם. והמגבלה השנייה: "אסור להשתמש לאורה" – שגם כאשר אנו נותנים מקום לדעות המחודשות בשעתן, חלילה להסיק מהן מסקנות להתנהגות מעשית ולשלוח יד במעשים שהם לפי התורה ולשנות אותם לפי רוח הזמן, אלא להשתמש בהם רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה.
את הרעיון הזה לומד הראי"ה מנרות חנוכה: שאנו משתמשים בהדלקתם גם בשמן שאינו צלול וטהור ובפתילות שאינן מושכות אחריהן את האור, מפני שנרות חנוכה הם נרות שעה, שאנו עושים זאת זכר לניצחון היהדות על ניסיון היוונים להשתלט ולכלות את התורה והמצוות מישראל.
את הרעיון הזה יש ליישם גם במציאות ימינו, כך היה בעבר כאשר ה"סוציאליזם" שטף את העולם ורבים מצעירי ישראל נמשכו אחריו, וכתשובת המשקל היו רבים מחכמי ישראל שהוכיחו לאותם צעירים שגם בתורה יש רעיונות סוציאליסטים כמו השמיטה וכדומה, וכל זאת כדי שאותם צעירים לא יינטשו את עמם ותורתם לגמרי.
כשנראה מפעם לפעם באומות דבר טוב של הנהגה ישרה או תיקון ישובו של עולם שראוי לקחתו ולהביאו לגבול ישראל, עם הלקיחה עלינו להקפיד שלא את רוח העמים בכללו נכניס לתוך חייהם של ישראל ובהיותנו נוהגים כך גם אם ניקח מחכמת הגויים, אין בדבר הזה כאילו הגויים נכנסים אל גבול ישראל ונוגעים בנחלתו, כי לא האומות הן הפורצות לגבול ישראל, אלא ישראל בבחירתו הוא המחליט על פי שיקוליו מה דרוש לו מהם, ועל אפשרות כזו נאמר: "יפייפותו של יפת באהלי שם" (מגילה ט ב), יישארו טפלים בחייהם, כמצות־אנשים־מלומדה, מבלי שיהיה בכח השמן הנטמא להאיר את אור הקודש בבית ישראל. (וישב תשפ)
