מה שלמדתי מ'המתחזים'

אולי מתישהו יש איזה בום. הבנה שתקשרנו עם מציאות מומצאת. שהשקענו זמן ואנרגיה על משחק ותעתוע וזה היה נראה כל כך מציאותי

לפני כשנה התפרסם תחקיר גדול על מישהי שהתחזתה לגבר והייתה מנהלת מערכות יחסים בשיחות ארוכות ועמוקות ובמשלוחי מתנות. ישנן שנקשרו לגבר המסתורי לאורך זמן – עד שהעניין התפוצץ.
לא העמקתי בפרטים ובטקטיקה, ולא חקרתי האם ואיך זה קרה, אבל משהו היכה בי: נפלתי בזמנו על קטע של דקה בתחקיר, אני לא זוכר מילה במילה ממה שאמרה המרואיינת, אבל זוכר את התחושה החזקה כשהיא מדברת על החלל והחיסרון, על זה שהיה פה קשר שהתפתח ורגשות וציפיות ומחשבות והלך חיים שנרקם סביב דמות, והדמות התבררה כלא קיימת.

חשבתי על המציאות שלנו כבני אדם. אנחנו מפתחים קשר עם המציאות, מנסחים טוב ורע, עסוקים בלהצליח ונזהרים ממכשול, יש לנו 'מפה' של מה נחשב מוצלח, מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, מבחינת מעמד, סיפוק, אפילו רוחנית.
יכול להיות שאדם עסוק כל חייו בלספור לייקים, או מחיאות כפיים, הוא משלם הון על קידום ומשקיע זמן ומשאבים בלבנות משהו שנראה לו הכי רציני בעולם.
יכול להיות אדם שעוסק במלחמות צדק, במצוד אין סופי והסרת הלוט כל יומיים מעל מישהו או משהו, והוא תופס את זה כצדק. הוא נלחם בבני אדם בשם הצדק. רודף אנשים בשם הצדק, 'משיימנג' ומתראיין ומטנף בשם הצדק.
יכול להיות אדם שגילה משהו רוחני, שהוא מאמין בו, ובאמת מאותו רגע הוא ממש מתקשר עם זה, ובז לכל מי שלא, והורס ת'חיים של כולם סביבו.
ויכול להיות אדם שתופס הצלחה בצורה מסוימת, ורועד מלהיכשל. והוא מפתח רגשות ומערכת חיים שלמה שכולה מירוץ ובריחה מהאופציה של כישלון. והוא באמת מתרגש ומבסוט כשהוא חווה הצלחה. אין סוף דוגמאות (לא מוחלטות כמובן, הרי לפעמים זה נכון לעשות ככה או ככה. לידע איניש בנפשיה).

ולפעמים, כשזה לא הדבר האמתי שלך, זה כמו להתאהב בדמות מסרט. הרי היא לא קיימת. אבל ראיתי אותה?…

ואני תוהה,

אולי מתישהו יש איזה בום. הבנה שתקשרנו עם מציאות מומצאת. שהשקענו זמן ואנרגיה על משחק ותעתוע וזה היה נראה כל כך אמתי ומציאותי. למשל ש'כבוד' זה נחשב ממש, ומעמד והצלחה. ואיכות. הו האיכות. אתה איכותי או לא איכותי? הא?

האם יש פתרון?…

איני יודע. אבל אם אדם מוכן לעבור דרך הכאב של ההתפכחות אז מוטב מוקדם ככל הניתן. להסכים להרפות ידיים מהתפיסות שתקועות לי בראש. זה קצת ללכת לאיבוד כמובן, עם זעקה נוקבת של "איה". איפה? איפה המציאות האמתית, איפה אני באמת ואיפה זה סתם פיקציה.
אני לא חושב שהתשובות הן בראש. לפעמים רגע קטנטן ופשוט ממיס חשבונות רבים.
זה כמו למשל שכשיש כאב גדול, גם אדם קשוח וציני שוכח לרגע ת'פוזה ומזיל דמעה… לא כי הוא חישבן וחקר את זה, אלא כי משהו נגע בו עד שהוא שכח את הדמות הפיקטיבית. ככה זה כנראה. נגיעה באמת, נוכחות של שניה.

אין פה עצות. אלו מחשבות קצת נוגות לשבת האחרונה בשנה… אבל אולי בכוחן לקחת את האדם לזעקה, לחפש בלי להיות פראייר, בלי למרוח. לא ללכת שבי אחרי מחיאות כפיים שאומרות כמה אתה מוצלח או אחרי הקולות המייאשים שמסבירים כמה אתה כישלון. אין לזה משמעות אם זו פיקציה. קל ליפול לשם, אבל חבל לגלות מאוחר מידי- שזה פשוט חסר משמעות.

(ניצבים תשפ"א)