ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)1:12 pmאין תגובות
7 שנים לקח לאתר את סרבן הגט שברח מדיון בבית הדין ומאז נעלמו עקבותיו, ובסך הכל 14 שנים שבהן הותיר את רחל עגונה. אסתי ברחה ממערכת יחסים אלימה וידעה שזה הולך להיות גם הסיפור שלה. לקח לה 5.5 שנים להשתחרר. השנה הן יצאו לחירות אמתית
השידוך הצליח מעבר למצופה: תוך שבוע מהרגע שאסתי סומפו הכירה את אלי, שניהם חרדים מבית, הם התארסו. כשהייתה בת 19 הם כבר התחתנו.
השמחה לא ארכה הרבה זמן. עוד מהשבע ברכות, כשאלי צעק עליה, אסתי הבינה שהיא חייבת לקום וללכת. אבל, לקח לה זמן להבין שהיא חיה בתוך מערכת יחסים אלימה, הוא עשה את זה שלב-שלב. והיא הייתה כל כך צעירה, ללא מודל ברור לאיך צריכים להיראות חיי נישואים, ומבלי שיש לה את מי לשתף.
"הבנתי שמשהו לא בסדר אבל לא ידעתי בדיוק מה", היא אומרת. בעקבות התחושה הזו היא דחתה את הבאת הילד הראשון, מה שלא מקובל אצל חרדיות צעירות. לאחר שנה היא נכנסה להריון עם בן בכור ומקסים, כשהיא חסרת אונים בביתה שלה.
הבריחה מיוון
לאחר זמן מה, כשכבר אזרה אומץ וחשבה שאולי עכשיו היא תצליח לעזוב, אסתי נכנסה להריון נוסף והבינה – זה נגמר, כאן אני נשארת.
באופן חריג למגזר ממנו באו, שניהם לא רצו עוד ילדים. "זה הדבר היחיד שהיה משותף לשנינו", אסתי מגחכת, ומציגה שתי נקודות זמן מהותיות בחייה:
"כ-7-8 שנים אחרי החתונה הוא לקח אותי לחו"ל והסביר לי שהוא כבר לא דתי. בשבת, הוא גרם לי לנסוע באוטו. ככה החזירו אותי בשאלה בעצם. לימים בחרתי בזה, אבל אז, בגללו, חיללתי שבת לראשונה.
"נקודת הזמן השניה", היא מוסיפה, "הייתה ב-2013, כ-11 שנים אחרי שהתחתנו. הוא קנה עסק ונכנס לחובות גדולים. בפסח של אותה שנה נסענו לנופש ביוון עם אמא שלי, והוא החליט מראש שאנחנו פשוט נישאר שם, כי הוא לא רוצה לשלם את החובות שיש לו בארץ. הוא הסביר לי שעכשיו הכל יהיה אחרת; נצא בשאלה בחו"ל והוא יהיה בעל טוב כי החובות זה מה שהטריד אותו בחיים. היו המון הבטחות, שהחזיקו מעמד בערך חודש".
כך מצאה עצמה אסתי ביוון, עם שני ילדים, באמצע השנה, כשהיא מנותקת ממשפחתה ומכריה, וכל אמצעי התקשורת שלה פתוחים עבורו במחשב המקושר לרשתות החברתיות שלה. השליטה הייתה מוחלטת: היא לא יכלה לתקשר ולדבר עם אנשים, והוא החביא את הדרכונים הישראליים של הילדים כי ידע שהיא לא תעזוב לבד.
כמה חודשים אחרי שהגיעו ליוון היא ניסתה להגיד לבעלה שהיא רוצה לעזוב, אבל היא מתארת שהייתה היסטריה בבית, ומבלי שיש לה ידע, כח או משאבים – היא אפילו לא יודעת מה המספר של המשטרה ביוון, למען ה', היא לא יכולה לנהל את המערכה הזו מיוון.
אז במשך שנה וחצי היא תכננה את הבריחה, האפשרות היחידה שעמדה לעיניה, ואפילו התייעצה עם עורכי דין. שלושה שבועות לאחר שהגיעה לארץ עם הילדים היא הואשמה בחטיפת ילדים דרך אמנת האג, ומכאן המאבק על הגט ועל המשמורת על הילדים החל, או בעצם המלחמה על האפשרות להיות אישה חופשיה לראשונה בחייה הבוגרים.
לאחר חילופי תביעות ופסקי דין שנפסקו בישראל וביוון, לבסוף ניתנה לה האפשרות לשוב לארץ ולהמתין כאן למשפט.
פחדתי, המחשבה שאני אף פעם לא אהיה אישה בוגרת חופשיה עברה לי בראש כל הזמן
'אני הולכת להיות עגונה'
הדבר הראשון שעשתה בארץ, עוד לפני שפתחה תיק ברבנות, הוא לגשת למחלקת עגונות. "אמרתי להם – 'שלום, קוראים לי אסתי סומפו, אני הולכת להיות עגונה. בואו נמנע את זה'", היא מספרת.
ידעת שהוא הולך לסרב לתת לך גט?
"הוא שלט בכל רובד בחיים שלי, לא בחרתי בעצמי את צבע מיץ הפטל שקנינו… ובטח אחרי הקרבות שהתרחשו ביוון, היה לי ברור שזו הולכת להיות מלחמה, ידעתי שהוא בחו"ל, שאין לי הרבה כח עליו. רציתי שהם יעזרו לי לפתור את זה לפני", היא משיבה. "אבל, מחלקת עגונות בישראל היא לא יעילה ומיותרת, אפשר לסגור אותה ואף אחד לא ירגיש בהבדל", אסתי זועמת על התנהלות המחלקה ובית הדין.
לאורך השנים מיקומו של אלי היה ידוע לאסתי ולבית הדין, פחות או יותר. הוא חי בחו"ל ותקשר מדי פעם עם הילדים, אך לאורך 5 וחצי שנים ארוכות מדי, הערים קשיים וסרב לשחרר את אסתי מכבליו.
אסתי: "במשך 5 שנים הופעתי מול בית הדין, מול אותו הרכב, כשבכל פעם שואלים את אותן שאלות כאילו רק התחלת את התהליך. הם לא קוראים את התיק שלך לפני שאת באה. זה לא שאין להם נכונות, הם רוצים לעזור, אבל אף אחד לא ממש מוכן לקחת אחריות או לעשות משהו קיצוני, הכל מתנהל מאוד לאט ובלי להתאמץ.
"אחרי כמה שנים הצלחתי להביא לאיזה שהוא מהלך, הסברתי לבית הדין שיש לו משפחה חרדית מאוד מיוחסת בארץ, שאמנם לא מכבדת את הפסקים של בית הדין, אבל ברגע שנפעיל עליהם לחץ כל שהוא, הייתי בטוחה שיתחילו לקרות דברים".
ואכן, כך היה. בשלב הראשון, בית הדין הרבני בירושלים התיר בצעד חריג לפרסם את שמו ותמונתו של הסרבן, ובעצם אפשר לאסתי לעשות שיימינג לאלי, בניסיון ללחוץ עליו לתת לה גט. היא פיזרה פשקעווילים מחוץ לישיבת מיר ומחוץ לבית משפחתו של אלי, והפיצה פוסטים ברשתות החברתיות:
"בהתאם להוראת בית הדין ובלית ברירה אני נאלצת לפרסם את תמונתו של מי שמתעקש להיות בעלי ומחזיק בחופש שלי בניגוד לרצוני… הפרסום נועד על מנת ללחוץ עליו עד לקבלת הגט המיוחל. כל היודע דבר על מקום הימצאו או יכול לתרום לכך שהנ"ל ייתן גט, מוזמן לפנות לבית הדין הרבני בירושלים. אנא שתפו. עזרו לי לקבל את החופש שמגיע לי", התחננה.
השיימינג, שקיבלה אישור לבצע, לא היה פשוט עבורה: "עשיתי את זה כי אין לי ברירה – אני חייבת להראות שאני עדיין נלחמת. לא רק הוא משלם מחיר על השיימינג, גם את משלמת מחיר מאוד כבד על זה, וגם הילדים", היא אומרת. "כולם מדברים עלייך, מדברים על הילדים בבית הספר. את אמנם בצד הנכון והצודק, אבל את לא רוצה להיות שיחת היום, ולא רוצה שירחמו עלייך. אבל, אני נמצאת במאבק ואני חייבת ליישם את המאבק כל הזמן כדי שבית הדין לא יגיד שוויתרתי. את עושה מה שאת צריכה כי את רוצה להרגיש את החופש".
השיימינג עבד למספר רגעים – התחיל תהליך בבית הדין, הם כמעט הגיעו להסדר – ושוב, הגט חמק מידיה של אסתי המותשת, שמשתפת: "כל הזמן את מתעסקת בזה. זה קשה. הוא לא נמצא, ואת כל הזמן נלחמת. את לא יכולה לנוח, כי דורשים ממך להיות חלק אקטיבי בתהליך הזה. זה מייגע – אני בפינג-פונג איתו במשך 5 וחצי שנים דרך עשרות רבות של מתווכים, עשרות אנשים שאת מספרת להם את הסיפור כל פעם מחדש ומקווה שהם יוכלו לעזור; החל מאנשים בקהילה בגיברלטר, לשם הוא עבר, וכלה בחברים שלו בארץ שפונים אלי. בכל פעם אני כמעט מגיעה להסכם, ואז זה נופל על עוד איזו דרישה הזויה שלו".
אסתי סומפו לאחר קבלת הגט. צילום: פרטי
בדיון האחרון אמרתי לבית הדין – 'אני עגונה 5 שנים. אני עוד משהו שאפשר להציל אותו. אני עוד צעירה, כדאי להשקיע בי'
להציל את אסתי
מה שהכריע את הכף, הייתה סנקציה נוספת – בעקבות המלצתה של אסתי הופעל לחץ על הוריו המכובדים של אלי. הפעם בית הדין היה נחרץ – אם לא תגיעו להבנה עם המתווך המובא, נחיל סנקציות כלכליות על הוריי ומקרוביי הסרבן.
הוא לא נכנע מיד. במשך חודשים המאבק המשיך, בסיוע שיטת המקל והגזר. לבסוף – באוגוסט האחרון הם הגיעו להסכם, שלא חידש הרבה, וכלל תנאים שאסתי ובית הדין כבר הסכימו להם לפני שנים, העיקר לקבל את הגט. כך, באופן שרירותי, ומתוך הלחץ שהופעל על משפחתו, הוא הסכים לשחרר אותה. עם הסכם שהיא מתארת כדרקוני, בלי מזונות, מבלי שייקח אחריות על פשיטת הרגל שהוא עצמו יצר, אבל חופשיה.
היא לא תשכח את הרגע הזה: "בחודש אוגוסט האחרון, 2021, קיבלתי גט. אני זוכרת את עצמי ביום שההסכם נחתם, השעות נוקפות לתוך הלילה ואני לא יודעת אם היום אני אלך משם עם הסכם או שעוד פעם יקרה לי בדיוק מה שקרה לי באלף פעמים הקודמות. זה מעגל של תקווה ואכזבה שאת כבר לא יכולה להכיל.
"הגט הגיע לכדי סיום בזכות 'יד לאישה'. עורכת הדין שלהם הייתה מדהימה וידעה בדיוק איך לדבר עם הגרוש שלי. הן יודעות איך לעזור, גם מול אגף עגונות וגם בתיווך מול הבעל ובתי הדין. מעבר לתמיכה שלהן לאורך כל הדרך, זה ארגון שנותן מענה שלא קיים במדינה – לסטטוס שלא מוכר על ידי הרשויות, 'עגונה'. זו הייתה הקלה שסוף סוף מישהו מדבר איתי באותה שפה".
פחדת שזה ייקח יותר זמן?
"בדיון האחרון אמרתי לבית הדין – 'אני עגונה 5 שנים. אני עוד משהו שאפשר להציל אותו. אני עוד צעירה, כדאי להשקיע בי', ככה הרגשתי", היא מתחילה להשיב. "ממש פחדתי, המחשבה שאני אף פעם לא אהיה אישה בוגרת חופשיה עברה לי בראש כל הזמן. ביציאה מבית הדין צרחתי כמו חיה פצועה שסוף כל סוף שחררו אותה. זו הרגשה מדהימה להיות חופשיה לראשונה כאישה בוגרת, ללא חובות".
7 השנים של רחל
רחל ויורם (השמות המלאים נמצאים במערכת), הכירו בתקופת התיכון. לאחר מספר שנים, כששניהם עברו תהליך התחזקות וחזרו בתשובה, יורם יצר קשר עם רחל, הם נפגשו ולבסוף נישאו.
כעבור כמה שנים, הנישואין עלו על שרטון, וכשהיא בת 29 עם ארבעה ילדים, רחל ביקשה להתגרש. יורם ביקש שלום בית, ובית הדין דחף אותם לכך. רחל הבהירה בבית הדין מספר פעמים שהיא לא מעוניינת בשלום בית, אלא בגירושין, ושיש לחייב את בעלה בגט, ויורם ובית הדין – בשלהם.
במשך 7 שנים, כשהיא מיטלטלת מדיון לדיון, מהרכב להרכב, יורם דחה את הדיונים באמתלות שונות, סירב להעניק לה את הגט, ואף העלה דרישות רבות, בעיקר כספיות, כתנאי לגט. "אני לא מעוניינת לחיות עם הבן אדם הזה, איך יכול להיות שבית הדין נותן לו יד וממשיך לעשות כזאת 'סחבת'?", תהתה. "אם יש דפוסי התנהגות של שתלטנות ואלימות, על סוגיה, בחיי הנישואין – בית הדין חייב ללמוד לזהות שמדובר בסרבני גט פוטנציאליים, ולגדוע את זה לפני שזה מתפתח".
בשנתיים הראשונות הוא אף התעקש להישאר בביתם המשותף, המשיך לטעון שהוא רוצה שלום בית ומירר את חייה של רחל, עד לצו הרחקה שבעקבותיו עזב את הבית.
לאחר 7 שנים מייגעות, הם ניסו להגיע להסכם באמצעות גישור, מה שלא צלח, ולכן נאלצו לגשת לערעור בבית הדין הגדול בירושלים. בדיון הראשון שם, הדיינים היו עדינים עם הסרבן: "בדיון הראשון יורם אמר שהוא רוצה שלום בית ושהוא אוהב אותי, והדיין הסביר לו שעד כמה שהוא מבין אותו, צריך לשחרר; אין טעם לחזור לאישה שלא רוצה אותך. ועל אף הכל – הוא לא הסכים, הוא ביקש לדחות את הדיון לשבוע לאחר מכן", היא נזכרת.
בדיון הבא, בית הדין היה יותר נחרץ ודחק ביורם, והדיינים אף הציבו לו עובדה – היום מסדרים את הגט וענייני הרכוש יידונו לאחר מכן. הם אפשרו לו לצאת להתייעץ עם עורך הדין שלו, והוא יצא – אך לא חזר. מאז נעלמו עקבותיו, כשהוא מותיר את רחל עגונה.
זה נורא מתסכל להגיע לדיונים בתקווה שהפעם הגט יתקבל, או לקוות שהפעם המידע יוביל אליו ואז עוד פעם להתאכזב
מידע אנונימי
מכאן, התחיל מערך שלם של חיפושים, חוקרים פרטיים מתחלפים, מכתבים אנונימיים ושליחים שונים, שלא הצליחו להעלות אפילו בדל של מידע לגבי מקום הימצאו של יורם, שהתנתק אפילו מילדיו.
כל פיסת מידע שהגיע נבדקה לעומק, כספים רבים הושקעו בחקירות ובבדיקות, ויותר מהכל – רחל נאלצה להתמודד עם האכזבות הנשנות לאחר כל שביב תקווה שצצה.
ארגון יד לאישה, המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות, ניסה לעזור לרחל, ושם ניהלו את התיק שלה. מעבר לתמיכה הנפשית הם מימנו את עורכת הדין שלה ולקחו על עצמם את עלויות החוקרים הפרטיים, וברוחב לב.
בשלב מסוים רחל קיבלה מבית הדין אישור לפרסם את התמונה של יורם ולהסתייע במדיה החברתית, בתקשורת, כדי לבקש את עזרת הציבור וכמובן גם להגביר את הלחץ על יורם.
במהלך הדרך היו גם שליחים מטעמו שניסו לנהל משא ומתן עם רחל, שהיא ובית הדין נאלצו להתנהל מולם כי הם היו קצה החוט היחיד שהיה באמתחתם, למרות שדרשו ויתורים מרחיקי לכת וסכומי כסף גבוהים ומשתנים, כדי שתוכל לקבל את הגט. כשהסכומים המשיכו לטפס כלפי מעלה, רחל קיבלה החלטה לגשת לבית דין פרטי שיבחן את האפשרות להפקיע את הקידושין. במקביל, התקבל מידע חדש בארגון 'יד לאישה' על ידי אדם אנונימי שנתן כתובות, מספרי טלפון ושמות של אנשים שטען שהיו בקשר עם יורם. "לא ידענו מה המניע שלו, אבל זה המידע שקיבלנו", רחל מתארת.
"זה נורא מתסכל להגיע לדיונים בתקווה שהפעם הגט יתקבל, או לקוות שהפעם המידע יוביל אליו ואז עוד פעם להתאכזב. מאחר והייתי מאוד סקפטית בגלל המקרים הקודמים, וגם בגלל שלא האמנתי שהוא בארץ, לא חשבתי שכדאי להתאמץ ולשלוח בשביל זה חוקר פרטי".
בניגוד אליה, 'יד לאישה' ראו את המידע כמאוד מהימן, ומבחינתם זה היה קצה החוט שלו חיכו המון שנים. הם שכרו חוקר פרטי על חשבונם והתחילו במעקבים, שנמשכו חודש וחצי.
יום אחד, החוקר הפרטי התקשר לרחל וסיפר לה שבעקבות מידע שהתקבל, הם עקבו אחרי אדם שנפגש עם מישהו שחבש קסקט, משקפי שמש ומסכה על הפנים, והם מניחים שמדובר ביורם. החוקרים הזמינו משטרה שדרשה מאותו אדם להזדהות, ורק לאחר מספר ניסיונות הוא הודה שאכן מדובר ביורם כ'.
תמונתו של יורם נשלחה לרחל ההמומה שזיהתה אותו מיד, למרות כל האביזרים ששם, ועל אף התמונה המטושטשת.
"כפי שמצאו אותו – אני לא מאמינה שמישהו היה מזהה אותו בכלל. אם לא היינו מקבלים את המידע הזה לא הייתה שום דרך לעלות עליו", היא אומרת. "יש הרבה מאוד הקלה ושמחה עצומה על הנס. אחרי כל כך הרבה שנים שהוא נעלם, מסתבר שהוא היה בארץ. היה קשה מאוד להתחקות אחרי הצעדים שלו והיינו נתונים לחסדים של אנשים שאולי ראו אותו, כך שהתחושה היא הודיה גדולה מאוד לה' על הנס הזה".
7 שנים רעות יותר
7 שנים אחרי הדיון ממנו ברח, 14 שנים אחרי שרחל אסירה בנישואיהם, יורם נעצר והובא בפני בית הדין הגדול.
רחל: "גם אז הוא עדיין עמד במרדו ואמר שמגיע לו כסף וביקש להיות מיוצג על ידי עורך דין, ושוב הדיון נדחה, רק שהפעם הוא נשאר במעצר תחת השגחה מאוד קפדנית, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. לאורך הימים האלה הוא ממשיך לטעון שמגיע לו כסף ממני ודורש שימחקו לו תיקים בהוצאה לפועל, ואני נאלצת לספק לבית הדין הוכחות שאני לא חייבת לו כסף".
במשך שלושה חודשים הוא ישב במעצר. בערב יום כיפור, לאחר 7 שנים שבהן נעלם מחייהם, יורם יצר קשר לראשונה עם ילדיהם, שלדבריה של רחל, היו בהלם מוחלט. בשיחות איתם הוא בעיקר ניסה להסית אותם כלפי אמם ולגרום להם לשכנע אותה לעשות כרצונו.
הדיון הבא שנקבע הפך את רחל לאישה חופשיה. היא לא דמיינה שכך זה יסתיים, וגם הדיינים, שהתכוננו היטב לסירוב נוסף למתן גט והכינו סנקציות נוספות כאיום, הופתעו.
רחל: "כשמצאו אותו והוא עדיין עמד במרדו הדיינים נורא חששו שהולכת להיות פה סאגה של שנים נוספות, אבל אני האמנתי שברגע שהוא נמצא ושבית הדין יראה לו חוזק הוא יישבר, כי במשך כל השנים האלה בית הדין בא לקראתו ושמע את הטענות שלו וזה נתן לו כח".
לאחר 135 ימים בהם ישב במעצר והמשיך לעמוד בסרבנותו, יורם הסכים להעניק לרחל את הגט.
"הגט היה ללא תנאים, ללא תביעות הדדיות. הצלחתי להראות לבית הדין בחודשים האלה שלמעשה הוא חייב לי כסף ולא אני לו. מאות אלפי השקלים שהוא דרש – זו הייתה ממש סחיטה. ב"ה שלא נאלצתי לשלם לו שום דבר ובית הדין לא התקפל. ב-4.1.22 קיבלתי גט. חסד ה'. היו לי 7 שנים רעות, ו-7 שנים רעות יותר; בסך הכל 14 שנה. זה מטורף", היא עדיין מנסה לעכל.
"בשנים האלו כשיורם נעלם, כשהיינו בבית הדין הגדול בהרכב של הרב דוד לאו, הם עשו מעל ומעבר כדי לסיים את התיק שלי ואני מאוד מעריכה את זה. וכמובן, 'יד לאישה' שניהלו את התיק שלי במשך 8 שנים והשקיעו כספים רבים. ייאמר לשבחה של פנינה עומר מנכ"לית 'יד לאישה' שלא בחלה בשום אמצעים והייתה מוכנה לשים כסף גם כשאני הייתי סקפטית. אין לי בכלל דרך להודות להם", רחל מוסיפה.
מה נמנע ממך כל השנים הללו?
"לפתח זוגיות חדשה", היא משיבה. "מעבר לזה, השתדלתי להמשיך את החיים שלי. אלו 14 שנה מאוד קשות. בנוסף לקושי של הזוגיות, ההתנהלות מול בית הדין הייתה לא פשוטה. כאישה חרדית חוויתי משבר אמון מול הדיינים ומול הממסד.
"כשלסרבני גט יש גיבוי מסוים מבית הדין הם ממשיכים להתעלל באישה. אם הייתה יד מאוד קשה עם סרבני גט ובכלל מדיניות ברורה ועניינית היו נמנעים מקרי עגינות רבים. צריך להטיל סנקציות חזקות לפני שזה קורה. אם אישה לא רוצה לחיות עם הבעל, אין טעם לשלוח אותה לשלום בית שוב ושוב ולטלטל אותה מדיון לדיון. הבעל חי את חייו והאישה היא זאת שסובלת וברוב המקרים היא גם מוכנה לשלם מחיר של סחטנות כדי לצאת לחופשי. זה בידיים של בית הדין".
איך מרגישים ביום שאחרי?
"מה שהכי משמעותי בשלב הזה זו תחושת ההקלה: סוף סוף להיפטר מהפרוצדורות ומהדיונים ומהאיום שתמיד ריחף מעלי שבסופו של דבר אצטרך למכור את הדירה כדי לשלם לו כסף, וגם מההתנהלות מול החוקרים הפרטיים. זו הסיבה שאני ממש עייפה עכשיו. עייפה מהחיים. כי כל השנים הייתי צריכה לנהל עוד פרויקט עצום בחיים", היא עונה.
בנבכי הבירוקרטיה
העגינות כוללת בתוכה בירוקרטיה אין סופית, זאת מעבר לדיונים ולמסמכים וההוכחות שצריך לספק לבית הדין. ביטוח לאומי, מס הכנסה, ארנונה – הרשויות שההתעסקות איתן יום יומית, ודאי לאם חד הורית שמונעים ממנה מזונות ומנסה לקבל דבר מה מביטוח לאומי, לא מכירות מספיק את נושא העגינות והסטטוס 'עגונה' פשוט לא קיים. לא אחת הנשים נשלחות לבקש מהבעל שלהן, זה שנעלם ומעגן אותן, לחתום להן על מסמכים שונים כדי להעבירם על שמן, או לא זכאיות לקצבאות שונות כי הן נשואות לכאורה.
"הבירוקרטיה מתישה – אחרי שיורם נעלם הייתי צריכה להוכיח לביטוח לאומי שאני עגונה ומגיע לי לקבל מזונות. זו עוד פרוצדורה שהיא מאוד קשה, כאשר בכל שנה מחדש אני צריכה להוכיח שאני עגונה וחד הורית ולהביא אישורים מבית הדין, כי אין במדינה הכרה בזה, אין רובריקה של 'עגונה'", מסבירה רחל.
"ההתעסקות והבירוקרטיה סביב הגט הייתה מאוד מתישה. זה שצריך להמשיך להילחם כל הזמן כדי להראות שאת חלק מהתהליך זה פשוט סיוט", אסתי מוסיפה. "וגם, מול הרשויות; חשוב שיכירו בסטטוס 'עגונה' באיזה שהוא אופן ויבינו את המורכבות".
פנינה עומר, מנכ"לית ארגון 'יד לאישה' מבית רשת 'אור תורה סטון', אשר ייצג ומלווה את רחל ואסתי מסרה: "המציאות המצערת היא שאל מול כל אישה שאנחנו מצליחות להוציא לחופשי, נכנסת למערכת אישה אחרת, אשר נאבקת על חירותה. רבות מהנשים מוצאות עצמן שקופות אל מול מערכת שלא מכירה בהן, והן לא זוכות לסיוע של בית הדין אל מול הבעל הסרבן, הן שקופות וזעקתן לא נשמעת. המציאות הפשוטה היא שנשים רבות כלואות בנישואיהן בניגוד לרצונן. אנחנו כאן כדי להמשיך להילחם על זכותן לחירות".