מגיד: זכות הביטוי וחובת הצעקה

במוקד ליל הסדר עומדת חובת ה"הגדה". אכן, בליל הסדר מונים לא פחות מחמישה עשר סימנים ("קדש ורחץ"), אך מבחינה פרופורציונלית, ה"הגדה" – הדיבור והסיפור, אמירת ההגדה, ובעיקר לימודה – על דרך הפשט והדרש, הרמז והסוד – הם-הם מצוות ה"סיפור" ביציאת מצרים, ותופסים את החלק הארי. הקידוש אורך כדקה-שתיים, ורחיצת הידיים שניות ספורות. כך גם אכילת המצה, המרור והכורך. אך ה"ההגדה" – שעה ארוכה, ארוכה מאד. ארוכה היא מארץ מידה ורחבה מִנִי ים.

ואך חזון נפרץ הוא בכמה וכמה בתים מישראל, שלנוכח רוב המלל, כמה מן המסובים נהיים חסרי סבלנות, מאבדים קשב, ומתחילים לדפדף אנה ואנה לסופה של 'הגדה', לדעת כמה זמן עוד יהיה עליהם לשאת ב'טורח' הזה של דברים ודיבורים, חלקם חסרי כל פשר עבורם (דוגמת החידון המתמטי "כמה לקו באצבע וכמה לקו על הים") עד שיגיעו, לא אחת עייפים, רצוצים ויגעים, כמעט באפיסת כוחות ממש, לסעודה הדשנה שמצפה להם.  ואך סיימו את הסעודה, וכבר שבים הם לומר את פרקי הלל הגדול, ולשפוך חמתם אל הגויים, ולומר שאר ברכות, תשבחות ופיוטים.

אכן, לא לחינם, דרשו חכמים את תיבת "לחם עוני" – לחם שעונים עליו דברים הרבה(!), והטקסט שמזוהה יותר מכל עם חג החירות, נקרא "הגדה של פסח". הטקסט הקצר יחסית (נוסח ההגדה שנספח להלכות חמץ ומצה ב"משנה תורה" לרמב"ם כולל בסך הכל כ-1,300 מילים(!), לא יותר מאורך כתבה ממוצעת בעיתון יומי), נדפס עד היום באלפי מהדורות שונות, בכל הגדלים, הצורות והצבעים, ונכתבו עליו רבבי-רבבות פירושים. דומה שלבד מהתנ"ך, זהו הספר היהודי הנפוץ ביותר והמתפרש ביותר.

ה"הגדה של פסח", היא – ולא סעודת ה"שולחן עורך", יהיו מַטעמיה רבים וערֵבים לחיך ככל שיהיו – היא-היא עיקרו של חג החירות. עד שאמרו ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח", ביטוי ייחודי שכמעט ולא מצינו דוגמתו, לא לגבי תפילה אף לא לגבי תלמוד תורה (והשוו לדברי משנת חז"ל (סנהדרין ה, א), לעניין בדיקת מהימנות העדים בבית הדין: "כל המרבה בבדיקות – הרי זה משובח", ובכמה מקומות בדברי הרמב"ם (ברכות י, כו; שבת ל, ו-ז; מגילה ב, טו).

כל המעיין בהגדה, ולו מקופיא בעלמא, "על פני הדברים", ידע כי עולה הימנה מגוון של דעות וריבוי קולות. לא רק קולו של "חכם", אותו חריף ובקי, השולט ב'חומר', יַדען ודַעתן, שלמראית עין דומה בעינינו כפאר המשפחה. תלמיד למופת, שכל 'אֵם יהודייה' הייתה גאה בו (הגם שלאמיתו של דבר אין זה ברור כלל שאכן כך הוא, שהרי מדובר ב'חכם', ולא ב'צדיק', אינטלקטואל המעלה תהיות תיאולוגיות עמוקות שאינן תמיד בנות פתרון קל), אלא גם קולו של ה"רשע", וקולם של התם וזה של אותו בור ועַם הארץ, שאפילו לשאול אינו יודע. לכל אחד מהם ניתנת זכות הדיבור, גם כאשר הדברים מרגיזים, מתסיסים ומתריסים: "מה העבודה הזאת לכם"?

אכן, זו עיקרה של "חירות" בכלל, וחירות הביטוי בפרט: לא רק לשמוע אלא גם לדַבֵּר; לא רק להאזין או להסתפק בדברים ערֵבים, הנעימים על שומעיהם, ומצויים בקונצנזוס, אלא גם לתת ביטוי לדברים קשים כגידים, הצורמים את האוזן וצורבים את הלב.

כבכל טקסט יהודי ראוי לשמו, למן המשנה והתלמוד (ובמידה מסוימת גם המקרא) ועד ימינו, עולים מתוך ההגדה גם קולות רמים של מחלוקת. בן זומא מִזֶה ו"חכמים אומרים" מִזֶה; 'סתמא דהגדה' מִזֶה, ו"דבר אחר" מִזֶה. רבי יוסי הגלילי ורבי אליעזר. רבן גמליאל ורבי יהודה.

ללמדנו שאחדות אינה אחידות, והישיבה המשותפת ליד שולחן הסדר, וההקשבה לדברי האחר מתוך סבלנות וסובלנות, אינה צריכה להקהות או לטשטש, בוודאי לא להעלים ולהשכיח, את חילוקי הדעות שבינינו.

אדרבה: בעקבות המשל הנפלא של ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, בעל "ערוך השולחן" (בהקדמתו לחלק חושן משפט), כמו בתזמורת סימפונית רבת צלילים וגוונים, "זוהי תפארת תורנו הקדושה". רק במקום שבו "הקולות משונים זה מזה" – ניתן לקיים דיון ולימוד אמיתי

"חירות ביטוי" זו, הפלורליזם ומגוון הדעות, מבטאים היטב את עיקרה של החירות בכלל, ואת החירות היהודית בפרט.

ודוק: העבד אינו רשאי לומר את אשר על לבו. אנוס הוא לענות 'אמן' אחר דברי אדוניו, וחס לו מלחלוק עליו. גם זכות הצעקה נשללת ממנו.

דווקא ריבוי הקולות, הדעה השונה, אפילו היא מתסיסה ומרגיזה, המחלוקות והוויכוחים, הם-הם סממניה של החירות.

ברוח דומה, גם קול הצנזורה נעלם-נאלם דום בערב זה. איננו שומעים רק דברי נופת צופים, צפיחית בדבש סכרינית ומתקתקה, אלא גם "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" ו"עבדים היינו".

חירות ביטוי אמיתית של בן חורין, מחייבת אותו לדבוק באמת ולגלות את כל האמת. גם את הפרקים האפלים יותר בהיסטוריה שלו ושל עמו.

אכן, אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח שלצד ביטויי החירות שבה מבטאת לא רק את הזהות שבין ערכי החירות האוניברסליים לבין עולמה של יהדות, אלא גם את ייחודה והשוֹנִי שבה: בעולמה של תורה לא מתקיימות רק "חירות הבעת הדעה" או הזכות ל"חופש הביטוי" אלא גם – אולי אף יותר – החובה והמִצְווה להתבטא, לזעוק, לקרוא בקול גדול.

אדם מישראל אינו רשאי להישאר אדיש לנוכח מעשי עוול, שעבוד והפליה. עליו להיות מודע לנעשה סביבו, לזעוק, לצעוק, לחשוף את הרֶשַע, להתקומם נגדו, ולפעול למען תיקונו של עולם. זעקה זו, חייבת להיות בקול גדול, צלול וברור. לא בחשאי, במסתרים ובשקט.

ולא לחינם הדגישו כבר ראשונים את ביטויי אי האדישות, הזעקה והצעקה שמופיעים תדיר הן בתיאור שעבוד מצרים במקרא, הן בסיפור הגאולה. ראשית היחלצותו של משה רבנו לגאולת עמו הייתה בהיחלצותו ל"הציל עשוק מיד עושקו" (ולא פעם אחת אלא שלוש: בראותו איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, בראותו שני אנשים עברים נצים ובסיועו לבנות מדיין).

ביטוי לכך ניתן גם גם בהגדה של פסח: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ  – וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנו".

בצעקה – סוד הגאולה.

הזעקה – היא היא ראשית הישועה.

חירות הביטוי, ולמעלה הימנה חובת הדיבור ומצוות הסיפור – הם-הם עיקרו של חג החירות היהודי. וכל המרבה בהם – הרי זה משובח.

(פסח תשפ"ב)