אביהוא פסרלקראת חג הניסים והנפלאות, ריכזנו עבורכם סיפורים אישיים ומרגשים של אנשים שחוו פלאים בחייהם. כל אחד מהם מספר על נס מסוג אחר – החל מהימנעות מהגעה לזירת פיגוע, דרך אנשים שעברו תאונת דרכים, וכלה בחייל שניצל מפגז. הם מלמדים שניסים מתרחשים כל הזמן סביבנו, רק צריך להבחין בהם
שני הניסים המוכרים של החג הם נס המלחמה ונס המנורה. רבים יגידו שהנס המרכזי יותר בחג הוא הנס של המנורה, אבל עיון במקורות בגמרא ובנוסח 'על הניסים' שאנחנו מוסיפים בתפילות מראה לנו שאין כמעט התייחסות לנס המנורה. הרבה דרכים יש להסביר את הפער בין שני הניסים, אבל מה שברור לכולם: אלו שני ניסים שונים בתכלית. נס המנורה הוא נס שברור שהוא מעל הטבע – שמן שמצליח להספיק ל-8 ימים ולא רק ליום אחד. נס המלחמה הוא מה שנקרא 'נס טבעי' – אנחנו מגדירים אותו כנס כי מעטים לא אמורים לנצח רבים, אבל בפועל קשה לדקור את הרגע הספציפי שבו אירע הנס וקשה להגדיר מה הדבר הלא טבעי שקרה בו.
בכתבה הזאת נעסוק בכמה מקרי ניסים שהתרחשו לאנשים פרטיים – חלקם נראים טבעיים יותר, וחלקם פחות. חלקם דרמטיים, וחלקם דרמטיים יותר. המשותף לכולם הוא שהם סיפוריים ייחודיים שלא היינו מצפים שיקרו בפועל. יכול להיות שיימצא להם הסבר טבעי, אך זה לא אומר שהם אינם ניסים במהותם.
"הכל היה יכול להיראות היום אחרת"
ב-20 השנים האחרונות סימה גרה עם בעלה ושלושת ילדיהם בלוס אנג'לס. הם בתהליך של התחזקות, שהולך וגדל במיוחד בעקבות המקרה שאירע להם לפני שש וחצי שנים. באותה שנה, שביעי של פסח, יום טוב שני של גלויות, חל בשבת, והמשפחה התכוונה להעביר את השבת אצל חברים בסן דיאגו.
"ביום שישי אחר הצהריים, החלטנו לחזור הביתה", נזכרת סימה ומתארת את השתלשלות העניינים. "החברים ניסו לשכנע אותנו להישאר, אבל דבקנו בהחלטה שלנו. יצאנו מהבית שלהם פחות משעתיים לפני כניסת השבת, והגיענו ממש בזמן הדלקת נרות – כשהשכנים עוזרים לנו עם ההכנות לשבת. משעות הבוקר למחרת הטלפון שלנו לא הפסיק לצלצל, ולא ענינו כי שמרנו שבת. עד שהגיע הבן הגדול שלנו, שלא שמר שבת, וסיפר לנו שהתרחש פיגוע בבית הכנסת שבו התכוונו להתפלל, אם היו נשארים אצל החברים שלנו, בית כנסת שהלכנו אליו בשבתות שהתארחנו אצלם".
הפיגוע אירע ב-17 באפריל 2019 בעיר פאווי שבמחוז סן דייגו. שליח חב"ד ורב בית הכנסת, הרב ישראל גולדשטיין, הזמין את אנשי הקהילה לתפילת 'יזכור' שנהוג לאומרה באחרון של פסח. בשעה 11:30, לקראת קריאת ההפטרה, יצא גולדשטיין ללובי של הבית הכנסת לשטוף ידיים. באותו זמן נכנס למקום ג'ון ארנסט, אמריקאי בן 19, שהצהיר על השנאה שלו ליהודים ולמוסלמים קצת לפני הפיגוע עצמו.
הוא נכנס לבית הכנסת חמוש ברובה AR-15 ופתח בירי, ממנו נהרגה אישה שעמדה בכניסה – לורי גילברט קיי, בת 60 מפאוויי, ונפצעו הרב גולדשטיין ועוד אדם וילדה. מאוחר יותר, סיפר המחבל כי קיבל השראה מברנטון טראנט, האחראי לטבח בכרייסטצ'רץ' בניו זילנד שהתרחש כחודש לפני הפיגוע, ומרוברט באוורס, שביצע את טבח בבית הכנסת בפיטסבורג בדיוק חצי שנה לפני הפיגוע.
"ברור לי שניצלנו בגלל ההחלטה לחזור הביתה. החברים ניסו לשכנע אותנו, ובכל זאת החלטנו לחזור. אם היינו נשארים שם זה היה נראה אחרת: הבנות שלי היו יושבות בעיקר עם הילדים בבית הכנסת במהלך התפילות, והמקום בו הן היו יושבות היה המקום שממנו המחבל הגיע. הוא ירה בכולם – ילדים, נשים, מבוגרים".
כאמור, הנס הזה זירז את תהליך החזרה בתשובה של המשפחה. "כבר לפני האירוע היינו בהתחזקות והתחברות לדת", היא מדגישה, "אבל הנס הזה חיבר אותנו עוד יותר, ומאז אנחנו תמיד זוכרים שניצלנו בנס. במיוחד בחגים ועוד יותר בפסח. ה' הציל אותנו. קיבלנו השגחה אישית, ואפילו לא ידענו על זה באותו הזמן. הכל היה יכול להיראות היום אחרת לגמרי".
"אחי נכנס וצועק: נריה נדרס!"
ומסן דייגו אנחנו "עושים עלייה" ארצה ומגיעים לבית אל. לא כל פלא מתרחש רחוק מהבית, ולא כל נס מתחולל במקום גדול או מרכזי במיוחד. הסיפור הבא אירע מטרים בודדים מהכניסה לבית משפחת דימרי לפני 28 שנים. הגיבור של הסיפור הוא נריה דימרי – גבר בן 31, נשוי ואב לשלושה המתגורר בקצרין. בעיסוקו הוא משמש אח בבית החולים 'זיו' בצפת במחלקה לרפואה דחופה. אז הוא היה פעוט בן שלוש בבית הוריו שבבית אל.
"באחד מימי הקיץ, המשפחה שלי התיישבה לאכול ארוחת ערב", משחזר נריה. "באמצע הארוחה, אחי נכנס הביתה בריצה וצועק 'נריה נדרס! נריה נדרס!'. כולם עזבו את הכל, רצו החוצה ובאו לעזור לי. מסתבר שהייתי אצל השכנים ושיחקתי אצלם. באיזשהו שלב רציתי לחזור הביתה. אני רץ – ורכב פוגע בי. הרכב פוגע בי בפרונט, ואני נופל על האדמה. הרכב ממש עובר מעליי, יש שני גלגלים בכל צד. אני מתחת לרכב… למקום מייד מוקפצים כל כונני היישוב והם מפנים אותי לבי"ח".
נריה מובהל לבי"ח הדסה הר הצופים, שם הוא עובר סדרת בדיקות. למרבה ההפתעה, לאחר יממה של אשפוז והשגחה, הוא משוחרר הביתה בריא ושלם לגמרי, ברוך ה'.
רצף הנסיבות הבאות מסביר כביכול איך למרות שנלכד תחת גלגלי הרכב, נריה ניצל ללא פגע בסייעתא דשמיא. "הרחוב הוא רחוב של יישוב, אז יש הרבה מכוניות חונות, לפעמים אפילו בשני צדדי הרחוב, גם אם הרחוב קטן. בנוסף, הרחוב היה רחוב חד-סטרי, אז גם אין תנועה דו-צדדית, רק מכיוון אחד. לכן, התנועה שם איטית. עוד השגחה היא, שברוך ה', אחד מכלי התחבורה שחנו ברחוב היה אוטובוס של אחד מנהגי האוטובוס של היישוב, דבר שמצריך כל רכב לנסוע יותר באיטיות. ובנוסף, מי שדרסה אותי הייתה נהיגת חדשה וצעירה, ולכן היא נסעה לאט".
האירוע הפך להיות אנקדוטה בבית משפחת דימרי. לפעמים צוחקים, לפעמים יושבים ביחד וכל אחד מספר מה הוא חווה באירוע ומה הוא בדיוק ראה. וכמובן, התפתחה מודעות לזהירות בכביש גם ביציאה מהבית. נריה משתדל לברך פעם בחודש ברכת "שעשה לי נס" – ממש ביציאה מבית ההורים.
"ניסים זה ממש-ממש אינדיבידואלי", טוען נריה, "עצם זה שאנחנו חיים בעולם הזה, במדינה הזאת, בנשימה הזאת, אז יש עולם של ניסים. וכן, זה נראה לי באמת כל דבר לפי המצב שלו, לפי רמת הסיכון, לפי האמצעים והיכולות שיש והיו בשטח, לפי הדברים שקורים. אבל חשוב בעיקר לזכור להודות על הניסים", מוסיף נריה. "לזכור להודות על ההשגחה של הקדוש ברוך הוא עלינו, על השפע של הקדוש ברוך הוא עלינו, להיות עם העיניים הטובות והפתוחות ולראות את כל הדברים האלה, כי הם נמצאים שם כל הזמן".
"לא זוכר כלום מאותו היום"
ומתאונת דרכים אחת נעבור לתאונה דרכים אחרת – אבל קשה יותר. ששי צמח הוא בן 44 וכיום מתגורר בגבעת שמואל. בזמן שהיה סטודנט באוניברסיטת אריאל, עבר תאונת דרכים קשה, ממנה יצא בנס.
"סיימתי את העבודה בשעות הערב ותפסתי טרמפ מצומת ירקון לכיוון אריאל. עצר לנו נהג ישראלי, ואני ישבתי במושב האחורי. מקדימה היה הנהג ועוד טרמפיסט שאני לא מכיר, ובאותה תקופה במחסום אורנית היה מחסום גם לאלה שנוסעים לכיוון אריאל. האוטו שלנו פשוט עמד במחסום, וג'יפ אזרחי של תושב אריאל נכנס בנו בעוצמה".
הנהג והטרמפיסט שישב לידו יצאו בסדר גמור, אבל ששי שישב מאחורה נפצע קשה. עד כמה קשה? מצ"ב התמונה של הרכב…
אזרח שהיה במקום, חגי דאום, ראה את ששי ויצר איתו קשר, תוך כדי שהוא מוודא שששי לא מאבד את ההכרה. בדיעבד התברר שזה הציל אותו. משם ששי פונה בדחיפות לבי"ח בילינסון. הוא סבל מפציעות הכלליות והשלכות אורתופדיות, אבל הפציעה המרכזית הייתה פגיעה ביכולת הדיבור של ששי. הפה עצמו לא נפגע והוא גם זכר לגמרי איך מדברים, אבל היכולת לדבר נפגעה קשות. הוא החל לתקשר בעזרת לוח אותיות מגנטי, ומתחיל לעבור שיקום.
"התהליך היה מורכב וארוך, וכלל קשיים, חזרה לאחור, כישלונות ותסכולים גדולים מאוד. היום אני מדבר בלי שום מגבלה אמיתית", מספר ששי. "אני לא זוכר כלום מאותו היום", הוא מוסיף. "אני לא זוכר שעבדתי באותו יום, אני לא זוכר מה אכלתי בבוקר ואני לא זוכר את התאונה. כאילו כל היום – פשוט מחוק. היה לי את הפחד שכשאני אעבור באותו הצומת שוב, יחזור לי כל האירוע כמו בפלאשבק. אבל ב"ה זה לא קרה".
האירוע עצמו גילה לששי תעצומות שלא ידע שגלומות בו. המטרה שהציב לעצמו להשתקם העניקה לו כוח, להמשיך למרות האתגרים והקשיים הרבים. "המקום הזה של האמונה ולא לוותר לעצמי ולדחוף את עצמי – יכול להיות שתמיד היו לי אותם ופשוט הם לא באו לידי ביטוי. הכי קל זה לוותר, אבל רציתי לחזור לעצמי, לחזור לחיים שהיו לי, לאיך שאני מכיר את עצמי. יש איזשהו כוח פנימי שדחף את עצמי. אני בטוח שבזכות זה הצלחתי", הוא מסכם בחיוך.
"מישהו צועק: 'מיגים! מיגים!"
הסיפור הרביעי והאחרון התפרסם בעבר כמה פעמים בעיתונות. דוד בן-חיים גר ברמת גן, יש לו ארבעה ילדים ועשרה נכדים, ומאז סוף שנות ה-90 הוא צייר. רצח רבין גרם לו להתקף שלא הרגיש מעולם לפני, ומאז הוא התחיל לכתוב שירים ולצייר פרחים על המדרכות. אנשים שראו את הציורים אמרו לו שהפרחים נראים יותר כמו הפצצות, ואז החלו לחזור אליו זיכרונות ממלחמת יום כיפור.
"הייתי אז בן 18", מספר דוד. "בא אליי הרס"ר, טפח לי על השכם ואמר לי: 'תעלה למשאית'. אנחנו נוסעים ומגיעים לרפידים בלילה. בבוקר, אני על המשאית שחתמתי עליה, מלאה ציוד, מחלק דגמ"חים לחיילים שם בשדה התעופה. הייתי אפסנאי בצריפין, ומעולם לא ראיתי תותח יורה".
בשלב הזה התחיל האירוע הדרמטי באמת: בשעה שתיים מישהו מתריע וצועק: "מיגים! מיגים!". "אני לא ידעתי מה זה מיגים. אני מסתכל לשמיים ואני רואה שני מטוסים צוללים לכיוון שלנו, ושני החיילים שהיו למטה מקבלים ממני דגמ"חים. קפצתי עליהם, ונזרקנו לתוך שוחה. היו כל הפיצוצים מהפצצה, וכשיצאנו החוצה לא נשאר זכר לכלום – לא המשאית שלי, לא כלי הרכב האחרים שהיו שם, ולא היה שום חייל יותר. היינו השלושה היחידים שנשארנו בחיים שם".
דוד יצא בנס. 25 שנים אחרי האירוע הוא אובחן כפוסט-טראומטי. את ההתמודדות הוא מתעל לציור, והוא מציג תערוכות שלמות של ציורים שלו ב-30 השנים האחרונות. לסיום, דוד מסכם כמו שאר מספרי הניסים שבכתבה: "אני מודה לא-ל שאני ממשיך לעבוד ומצייר ומטפל בילדים ובנכדים. זה בשבילי היה באמת נס. תודה לא-ל שאני ממשיך לחיות, הכל בסדר היום".
