ההגדה כמהפכה פוליטית

כשרובו המוחלט של עם ישראל יסעד בקרוב סביב שולחן הסדר, כולם יהיו שם. קרובי ורחוקי משפחה, חברים ואולי גם שכנים. אבל אחד ייעדר מהחגיגה – הגיבור המרכזי של סיפור היציאה- משה, מנהיגם של ישראל. בעוד המקרא מקדיש פסוקים רבים ללידתו, גידולו, ומאבקו עם פרעה, בהגדה של פסח הוא אינו מופיע. רק פעם אחת, כבדרך אגב, יצטט רבי יוסי הגלילי במדרש המכות את הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אך מלבד זאת, אין למשה כל אזכור בליל הסדר.

קשה לומר שהדבר מקרי. היעדרותה של דמות כה דומיננטית מליל הסדר, איננה יכולה להיות תוצר של טעות או חוסר תשומת לב. ניכר שמישהו פעל כאן במכוון, מתוך רצון להעביר מסר, מהפכני- לא פחות מיציאת מצרים עצמה. ליל הסדר איננו רק מבקש לציין את השחרור שלנו משעבוד מצרים או מכל משעבד תורן אחר, אלא לחולל מהפכה בתודעה הפוליטית שלנו בשורשה. החירות המבוקשת היא חירות מכל מנהיגות שהיא, ואפילו מוצלחת כמו זו של משה.

את משמעותה הפוליטית של יציאת מצרים אנו למדים ממעמד הר סיני. השחרור ממצרים נעשה בכוח הזרוע, בניסים ובמכות. עם ישראל היה אז "שבוי" בידיו של א-לוהים. ואף על פי כן, לא נכנס עם ישראל בברית סיני אלא רק לאחר שא-לוהים ביקש את הסמכתו אליה. טרם המעמד, א-לוהים פנה אל עם ישראל וביקש את הסכמתו לשמש "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ורק לאחר שהעם נענה ואמר "כל אשר דיבר ה' נעשה", אירע מעמד הר סיני ונכרתה הברית.

מכאן צומח אופייה המיוחד של הברית עם א-לוהים. היא נעשתה מתוך הסכמה וחירות ולא מתוך שלטון וכפייה. עשרת הדברות ניתנו לכלל העם – נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שהתחייבו לקיימם. הסדר החברתי שהוצע לעם ישראל הושתת על התחייבות מוסרית קולקטיבית. עם ישראל התחייב להימנע מעוול חברתי, לכבד הורים ולשמור על הברית עם א-לוהים. וכשהעם כולו מתנהג כך, אין צורך בשלטון פוליטי המשליט סדר ומשמעת. כשאנשים עושים בעצמם צדקה ומשפט מתוקף עצמם, לא צריך מוסדות שלטוניים שמפעילים כוח.

לכן א-לוהים מקפיד בהר סיני לכונן קשר ישיר איתו ללא מתווכים. אם במעמד הסנה תהה משה "מי אנכי… כי אוציא את בני ישראל ממצרים", מבהיר א-לוהים בדיבר הראשון: "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לאמור: זה לא ה"אנכי" של משה אלא ה"אנכי" של א-לוהים. וכשא-לוהים מצווה "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", דומני שהוא לא רק תכוון לפסילים ואלילים, אלא גם לאדם היחיד שנקרא בספר שמות 'א-לוהים', וזהו משה ("ראה נתתיך אלוהים לפרעה"). אם ישנה סמכות כלשהי הרי שאלו ההורים – "כבד את אביך ואת אמך". הם אחראים על חינוך הילדים והכוונתם לדרך הישר.

הנה כי כן, מסתבר שחכמי ההגדה הם לא הראשונים שהוציאו את משה מן הסיפור. א-לוהים עשה זאת לפניהם בעשרת הדברות ובברית סיני, שם ביקש לכונן חברה אוטופית, שבה המוסר מכתיב את ההתנהלות החברתית, ואין צורך בשלטון בשר ודם שיכפה על קיום הסדר. אני רואה בכך מעין "אנרכיה קדושה", שחלק ממנה השתרש בהלכה גם בהמשך. את המשפטים שם משה לפני כל העם, ועל פי הדין העברי כל שלושה אנשים יכולים להקים בית דין כדי לדון בדיני ממונות. החוק בחברה שכזו איננו יורד מלמעלה, מאנשים נבחרים, אלא שייך לכולם. במציאות שכזו, באמת אין צורך במשה.

היעדרותו של משה מן ההגדה קוראת לנו להרים את המבט אלא מעבר מושגי החירות הרגילים ולא להסתפק במשטר הדמוקרטי הקיים. ייעודנו הוא ייעוד אוטופי, שבו נשתחרר מכל שלטון והטוב והישר יצמחו מלמטה בלא צורך במנגנוני אכיפה. את הסנקציות יתפוס המוסר, את הכוח תמיר הברית, ואת השופטים יחליפו ההורים. זהו הסדר החדש שאליו אנו מתחנכים על ידי סיפור עתיק יומין, שמדי שנה מוצע לנו מחדש, עם מצה ומרור, על קערת ליל הסדר.

(פסח תשפ"ב)