מחללי שבת בפרהסיה – אז והיום

רוב עם ישראל מדליק נרות שבת, עושה קידוש, אוכל ארוחה משפחתית בערב שבת ולא עובד במהלך השבת. מנגד, רוב עם ישראל לא שומר שבת "כהלכתה". הוא לא הולך לבית הכנסת אלא לים, לטיולים או נשאר בביתו וצופה בטלוויזיה. מה הדבר מלמד על שמירת שבת בימינו?

ברשימה הקודמת ראינו כיצד פוסקי הלכה בעידן המודרני, מהרב עטלינגר בגרמניה של המאה ה-19 ועד הרב בקשי דורון בשלהי המאה ה-20, לא התעלמו מהפער הזה, וחילקו בין 'זוכרי שבת' ל'שומרי שבת'. אם בעבר, אנשים שחיללו שבת כפרו בעצם הרעיון של השבת, כלומר בבריאת העולם על ידי א-לוהים, היום הם אינם כאלה. הם ביד אחת אוחזים בכוס הקידוש ומודים בבריאת העולם על ידי א-לוהים וביד השנייה עוברים על מלאכות שבת מדאורייתא ומדרבנן.

אבל, הפער קיים גם בכיוון נוסף, בהיבט הסוציולוגי. ידועה החלוקה בהלכה בין מחלל שבת במרחב הפרטי ובין מחלל שבת בפרהסיה. הראשון מתחייב בקרבן (אם נעשה בשוגג) ועלול להתחייב במיתת בית דין אם עשה זאת במזיד. אבל מחלל שבת בפרהסיה דינו חמור יותר. יינו יין נסך ואין מקבלים ממנו קרבן, כפי שקובעת הגמרא (בבלי עירובין סט, ב): "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא".

מדוע דינו של מחלל שבת בפרהסיא יהיה חמור יותר ממחלל שבת בצנעה? לא מצאנו חלוקה שכזו בשאר איסורים (למעט חילול ה'). דינו של האוכל ביום כיפור בפרהסיה זהה למי שאוכל בצנעה. מי שאינו שומר על כשרות בפרהסיה אינו מוקצה יותר מאשר מי שלא שומר על כך בצנעה והעובד עבודה זרה בצנעה חמור לא פחות מהעובד אלילים בפרהסיה. במה אפוא השתנתה שבת משאר איסורים?

הגורם לכך הוא המשמעות החברתית שיש לחילול שבת. שמירת שבת איננה עוד איסור מאיסורי תורה. השבת הפכה לסמל חברתי עבור החברה היהודית כולה. היא שייחדה והבחינה אותה משאר העמים. "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", מגדירה זאת התורה. שמירת שבת בעיני הציבור היא סמל יהודי. לא לחינם עד היום השבת היא סלע המחלוקת המרכזי בתחומי הדת והמדינה בישראל.

משום כך, המחלל שבת בפרהסיה לא נחשב רק כעובר על איסור אלא כמי שמורד בכלל החברה היהודית. חילול השבת נתפס כהפגנה שלו, שאין הוא מעוניין להיות חלק מהקהילה היהודית. לכן הוחמר דינו ממי שחילל שבת בצנעה. יינו נאסר ולא קיבלו את קרבנו. אותו מחלל שבת הוקצה מהקהילה היהודית כולה.

הגדירו זאת בצורה נאה הפרופ' צבי זוהר ואבי שגיא, בספרם מעגלי זהות בספרות ההלכתית (עמ' 17): "הקביעה שמחלל השבת בפרהסיא הוא כגוי אינה נובעת מהאמונות התיאולוגיות השליליות של העבריין. מקורה בשילוב בין הדחייה העמוקה שחש הקולקטיב כלפיו ובין התחושה שהעבריין סילק עצמו באופן מתריס מחברותו בקולקטיב".

והנה כאן אנו עומדים על פער נוסף. האם מי שמחלל שבת כיום נחשב כמורד בקולקטיב היהודי? האם יש עוד ממד מתריס בחילול שבת שנעשה בפרהסיה? בחברה יהודית שרובה אינה שומרת שבת כהלכתה התשובה לכך היא ודאי שלילית. זו הסיבה שהניעה את הרב דוד צבי הופמן לפסוק שאין להחמיר בימינו בדינו של מחלל שבת בפרהסיה (שו"ת מלמד להועיל א, כט): "בשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה, הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעוונותנו הרבים רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך ואין צריך לעשות בצנעה, ופרהסיה שלו כבצנעה, ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים, והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ".

בימינו התהפכו היוצרות. שומרי השבת הפכו למיעוט ומחלליה לרוב. ממילא אין לייחס עוד את אותה חומרה למחללי השבת בפרהסיה כבעבר. זהו פער נוסף שקיים בין ההלכה הפורמלית בנוגע לשומרי שבת ובין מציאות ימינו. מה הדבר מלמד על שמירת השבת כיום? בכך נמשיך לעסוק ברשימה הבאה.

(נח תשפ"ג)