כששבת ופסח מתמזגים

המיזוג בין יו"ט של פסח ושבת מפנה את תשומת הלב לקשרים ולקווי הדמיון שביניהם, ובה בעת גם להבחנה חשובה. הדמיון מתבטא בכך שגם שבת וגם פסח הם זכר ליציאת מצרים, וכן בכך ששבת ופסח הם שני המועדים היחידים שהצטווינו לזכור: "זכור את יום השבת", ו"זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים".

הזיקה בין השניים מתבטאת גם בדברי חז"ל המתארים כיצד הזרעים הראשונים של הגאולה ממצרים נשתלו ונבטו בשבתות, שכן משה דרש מפרעה יום מנוחה שבועי, ואחרי אישורו, "תיקן להם את השבת לנוח" (שמ"ר א, כח). בני ישראל המשועבדים מילאו את השבתות בתוכן רוחני: "שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן" (שמ"ר, ה). שאר הרוח ששאבו בני ישראל מהשבתות היה בלון החמצן שסיפק להם את התקווה ואת היכולת לשרוד בתנאי השעבוד הקשים.

הקשר בין שבת וגאולת מצרים נמצא גם בכך שהאתחלתא דגאולה של בני ישראל במצרים התרחשה בשבת, שכן י' בניסן, בו לקחו בני ישראל את השה לקורבן פסח, חל באותה שנה בשבת.

מכנה משותף מהותי יש לשבת ולפסח המשתקף ברעיון החרות, בשחרור האדם העמל מעול מעבידיו: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". החפיפה של שני המועדים הללו השנה מעניקה משנה עוצמה למסר חברתי זה, החיוני בזמננו כשפערי השכר והשעבוד לעבודה כה גדולים, וכשאנו עדים לניצול ולשיעבוד של תושבים במדינות מתפתחות בידי בעלי הון וכוח ממדינות מתקדמות.

אולם, ישנו גם הבדל גדול בין שבת לפסח. קדושת השבת נובעת מבריאת העולם, שבה המין האנושי לא שיחק כל תפקיד. בפסח, לעומת זאת, בני ישראל היו שותפים פעילים וחיוניים בתהליך הגאולה, וזאת בכמה היבטים:

א. תחילה, בני ישראל פעלו לעורר את רחמי ה', וזעקתם היא שהתניעה את התערבות ה' לגאלם: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות ב, כג-כד; ג, ז).

ב. בני ישראל לקחו את השה לקורבן פסח בעשור לחודש, וביצעו ברית מילה לפני שחיטתו; מעשים שהיו כרוכים במסירות ובסיכון, שבזכותם היו ראויים להיגאל (שמות רבה יז, ג).

ג. בני ישראל שאלו כלי כסף, כלי זהב ושמלות מהמצרים, וגם בכך גילו תעצומות נפש מרשימות ששיקפו את רצונם העז להשתחרר מעבדות מצרים, ואת מוכנותם לפעול לשם כך.

ד. בני ישראל גילו מסירות גדולה כשיצאו לדרך מבלי לדעת מה יאכלו בארוחת הבוקר הקרובה. אילו אמרו למשה כמילות השיר: "תן לנו עוד רגע, רק עוד רגע, אעפ"י שכבר אחרי חצות", הם היו מחמיצים את השעה, ורכבת הגאולה לא היתה יוצאת לדרך.

הבריאה, אותה אנו מציינים בשבת, היא כולה א-לוהית, אתערותא דלעילא, אולם הגאולה, שאנו חוגגים בפסח, מחייבת פעילות אנושית, אתערותא דלתתא. הבחנה זו משתקפת בכך שקדושת השבת קבועה ועומדת מששת ימי בראשית, בעוד שפסח הוא ראש וראשון למועדים שנקבעים על-ידי בית דין של בני אדם (ר"ה כב, א). כמו כן השבת דורשת שביתה מוחלטת ממלאכה, ומשירדה השבת "באה מנוחה ליגע", ואילו המועדים, שראשיתם בפסח, מאפשרים לאדם להיות פעיל: לשחוט ולהפשיט, לאפות ולבשל, להוציא ולטלטל, ולבצע מלאכות נוספות המוגדרות מלאכת אוכל נפש.

האקטיביות האנושית באה לידי ביטוי לדורות בחגיגת הפסח, שתובעת עשייה קדחתנית. אין חגיגת גאולה בלי הכנה אינטנסיבית ועבודה רבה, ומי שעובד בעצלתיים, עיסתו תחמיץ וחגו יוחמץ. ליל הסדר מבטא באופן ממוקד את חובת הפעילות האנושית. מצווה על כל אחד לקיים 'פה-סח', ולהרבות בסיפור יציאת מצרים. אך לא די בדיבור, הסדר מחייב גם עשיית מעשים כהנה וכהנה: לאכול ולשתות, ליטול ידיים ולהסב, להטביל ולנער, לכסות ולגלות, וכל המרבה לפעול ולעשות, להמחיז ולהשחיז בכל דרך חושית ואישית – הרי זה משובח.

כולנו רוצים להביא גאולה פורתא לעולם, לפחות במעגל המשפחתי, בו אנו מתמקדים בפסח, ובשביל גאולה צריך לפעול ולהיות יצירתיים ודינאמיים. על כל אם ואב וכל סבתא וסב, להשקיע מאמץ להעביר לדור הבא את המסרים והמסורות של מורשת ישראל, את הסיפור הדתי והלאומי, ואף את ההוויה המשפחתית שלנו, כדי לעצב את עולמם הרוחני ולהטמיע בהם חוויה יהודית עשירה ושלמה.

(פסח תשפ"ב)