מדוע צריך חיפזון?

היהדות אמנם אינה משתנה אולם היא אינה מקובעת, אלא, 'כמסמרות נטועים'

מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? כי מצה היא לחם הגאולה, שנאפית בחיפזון!

גאולת מצרים היתה גאולת החיפזון: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַד'" (שמות יב יא). החיפזון לא אפשר להשלים את תהליך ההחמצה של הבצק: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ וגו'" (שם לד). "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שם לט).

לכן אנו מצווים לזכור לדורות: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו'" (דברים טז ג). וכן: "נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר: בִּבְּהִילוּ (בחיפזון א.ש.) יצאנו ממצרים" (רמב"ם חו"מ נוסח ההגדה א).

וכאן הבן שואל: מובן מדוע היה צריך חיפזון בגאולת מצרים, כדי שהמצרים לא יחזרו בהם מהסכמתם, אולם, לדורות, הגאולה היא תהליך מתמשך, ודורש סבלנות, 'קמעא קמעא'?! על הגאולה העתידית נאמר: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ד' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל"  (ישעיהו נב יב). ובמדרש: "בעולם הזה – כשאכלו ישראל את הפסח במצרים, אכלו אותו בחיפזון, שנאמר: 'ואכלתם אותו בחיפזון', על שם: 'כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים'. אבל לעתיד לבוא (ישעיה שם): 'כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון'" (שמו"ר יט ו). אדרבא, אסור לדחוק את הקץ!

בגאולת מצרים היו שני מרכיבים: ה'סור מרע' –  לצאת ולהינתק מטומאת תרבות מצרים, וה'ועשה טוב' – להתחיל תהליך של גיבוש העצמאות והזהות הרוחנית העצמית של עם ישראל. את הראשון היה צריך לעשות בבת אחת, בחיפזון, בנחישות, באופן חד משמעי, ללא לבטים וללא התמהמהות. השני הוא תהליך ארוך רב שלבים, ורב דורי, קומה על גבי קומה, שהחל ביציאת מצרים וממשיך לאורך כל הדורות, עד הגאולה השלימה. תהליך שיש בו שלבים; עליות ומורדות, שדורש השקעה רבה, יומיומית, וסבלנות במיצוי של כל שלב (עפ"י הרב קוק זצ"ל, עו"ר ח"א רסז).

עקרון זה בא לידי ביטוי במצוות 'והגדת לבנך' והעברת המורשת מדור לדור, מאבות לבנים. כך נוצרת רציפות והמשכיות הדורות. הדור אינו חוזר על קודמיו אלא מתבסס עליהם ומתקדם לקומה נוספת. "דור לדור ישבח מעשיך – כל דור, יש לו בחינה מיוחדת של ברור, של שבח" (הרצי"ה זצ"ל).

חייבים לשמר את שני המרכיבים הללו בתהליך גיבוש הזהות העצמית, שמאותגר כל העת ע"י תרבויות זרות המבקשות לחלחל פנימה ולטשטשו. לדחייתם אנו זקוקים ל'מצת חיפזון', לפעולה מיידית, חדה, וחד-משמעית. ובמקביל להמשיך בהדרגה בתהליך עיצוב הזהות הרוחנית ולהתקדם על ציר הזמן.

ישנו 'טרנד' שמזהה את היהדות עם אופנת ה'שמרנות' העולמית מפני הפרוגרסיביות הליברלית. צריך להעיר שהיהדות אמנם אינה משתנה אולם היא אינה מקובעת, אלא, 'כמסמרות נטועים' (תוספתא סוטה ז ז), שורשים עמוקים, קבועים, שמצמיחים מהם פירות חדשים ורעננים מדור לדור, ובה "הפשטות המתחדשים בכל יום" (רשב"ם בראשית לז ב).

העקרון של הבניין הבין דורי של ההנהגה, מצוי בחטא נדב ואביהוא: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי" (סנהדרין נב א), אצה להם הדרך להנהגת הדור, בדרכם, טרם זמנם, לפני מיצוי שלב הנהגת משה ואהרון בדרכם הנחוצה לבני דורם.

הרציפות הבין דורית שמחברת את מפעל הדורות של האבות והבנים, היא המשימה של אליהו הנביא, ערב הגאולה השלימה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ד' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם וגו'" (מלאכי ג כג). והיא המקור למסורת של שותפות אליהו הנביא בליל הסדר (הגדת 'מי מרום' לרב חרל"פ).

(פסח תשפ"ב)