האנושיות שבמכות מצרים

המעיין בדרשות חז"ל על מכות מצרים יבחין במגמה מעניינת: ייחוס של תכונות, מחשבות ורגשות אנושיים לדוממים ולבעלי חיים, או תביעה לרגישות מוסרית ביחס אליהם.

כך למשל בדרשות העוסקות בשאלה מי יכה על היאור או על העפר בדרשות מצרים:

"ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן, א"ר תנחום: למה לא לקו המים ע"י משה? א"ל הקדוש ברוך הוא, המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך. חייך לא ילקו אלא ע"י אהרן" (שמו"ר ט).

אהרון הוא שמצטווה לנטות ידו על היאור במכות דם וצפרדע – שכן היאור הגן על משה כתינוק ותהיה בכך משום כפיות טובה של משה כלפי היאור. אהרון הוא גם זה שמצטווה לנטות ידו על העפר במכת כינים – אותו עפר ששיתף פעולה עם משה, כשביקש לטמון את המצרי שהכה.

מעניין במיוחד יחסם של חז"ל לצפרדעים: הגמרא במסכת פסחים (נג ע"ב) מלמדת שחנניה מישאל ועזריה, שהיו נכונים למסור את עצמם לכבשן האש ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה, למדו זאת מן הצפרדעים: "עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים. ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו: (שמות ז, כח) ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה". מדרש תהלים אף מגדיל בזכותן של הצפרדעים, עד שהוא אומר שדווקא אותן צפרדעים שהשליכו עצמן לתנורים, היו היחידות שלא מתו בסוף המכה, אלא חזרו ליאור.

במכות מצריים מגוייסים כוחות טבע רבים ושונים כחלק מן המהלך הכללי של גאולת ישראל ממצרים. במהלך זה מעורבים לאורך הדרך היאור, העפר, השמים, הים, יבשה, ואף בעלי חיים רבים – מהם פוגעים (ערוב, צפרדע) ומהם נפגעים (דבר).

המדרש מדגיש את המהלך של גאולת מצריים כמהלך של ההוויה כולה, ואת שיתוף הפעולה המלא של גורמי הטבע.

דומה שיש גם היבט נוסף – בני ישראל, עבדים במצרים, רואים את משעבדיהם מוכים. הם עלולים לחוות סיפוק שבנקמה, ולאבד את רגישותם לסבל אנושי נוכח מכות מצרים. התורה מצפה מהם לדברים הפוכים – דוקא משום שהיו גרים בארץ מצרים עליהם לחמול על הגר ולאהוב אותו. עליהם להיות רגישים לסובב אותם – אפילו אם המדובר בדומם כמו עפר או יאור. עליהם לדעת להכיר טובה למי שבזכותם נגאלו, ולהעריך את מאמצי ההוויה כולה, כולל הצפרדעים, למענם.

(פסח תשפ"ב)