הטענה המגויסת של קורח

טענת קרח המניפולטיבית לאי שוויון כנגד משה היתה 'טענה מגוייסת'

אחת הסוגיות שנמצאת בשיח הציבורי, בעידן הפוסט-מודרני היא המתח שבין ה'סמכות' ל'שיוויון'. כיצד ניתן ליישב את הצורך של חברה ומערכת בסמכות, כאשר מצד שני קיימת התפיסה של 'שוויון' ו'חרות', ש'כל בני האדם שווים' ושלכל אדם יש זכות לקבל החלטות לגבי חייו באופן עצמאי וללא התערבות של גורם חיצוני ולחיות את חייו באופן שהוא רואה לנכון. היא נמצאת מתחת לפני השטח ומעליו.

כל בר דעת מבין שחברה אנושית לא תוכל להתקיים ללא שתעמיד בראשה אנשים שינהיגו אותה. טבעה של החברה האנושית שיש בה אנשים שונים אחד מהשני ואין דבר שלא יהיו בו חילוקי דעות. על כן נחוץ לחברה שימונה לה מנהיג עם 'סמכויות' בלעדיות להכריע ולקבל החלטות מחייבות, וגם לאכוף את החלטותיו: "לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים, לעשות מצוותו ולקיים גזרותיו. מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות (לא יצליחו לקדם שום דבר א.ש.). ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם וכו'" (ספר החינוך מצוה ע"א, עפ"י מו"נ ח"ב פ' מ').

הסמכות והיכולת שניתנה ביד המנהיגות מקנה להם בעניין זה עדיפות על פני האיש מן השורה. וכשהחלטותיו אינן תואמות את דעתו של מי מהם, הדבר גורם לביקורת ולמירמור. אצל חלק מהאנשים הוא גם יוצר מוטיבציה לכרסם במעמדם ובסמכותם של המנהיגים שאינם בדעתם. פעמים שזה מתורגם רק לביקורת עניינית על ההחלטה, ובאם זה לא מועיל גם לביקורת אישית על בעלי הסמכות, ולניסיונות להטיל דופי ולמצוא רבב בהחלטותיהם ובהתנהלותם (בין היתר ע"י טפילת אשמה של שחיתות). במצב שכזה ישנם אנשים בציבור שאינם קולטים שלא מדובר על ביקורת עניינית, אלא על דרך עקיפה באמצעותה  המבקרים מבקשים לפגוע במעמד המנהיגות ולערער על סמכותם.

בניגוד למקובל לחשוב שמושג השוויון והחרות התחדש במאה ה-18 ע"י ג'ון לוק, כבר בפרשתנו קרח משתמש בטענה דומה כדי להתריס כנגד מנהיגותו של משה רבנו ולערער על סמכותו: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ד' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'" (במדבר טז ג). קרח מגייס את הטענה לקיפוח ולחוסר שיוויוניות. אולם מה שהביא את קרח לטעון את טענתו לא היתה רוח השוויון והחופש, וגם לא דאגתו היתרה לזכויותיהם של בני ישראל: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (תנחומא) שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו שנא' (שמות ו): 'ובני קהת וגו", עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השנייה? לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם?! והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו!" (רש"י שם).

'הכל אישי'!, וטענתו המניפולטיבית לאי שוויון כנגד משה היתה 'טענה מגוייסת'! משום שמשה לא התמנה מעצמו ומינוייו לא היו אלא בצו הקב"ה! אולם "קורח שפיקח היה" (במד"ר יח ח) הבין שזוהי טענה שיש לה כח לגייס ציבורים ממורמרים ומתוסכלים למרד כנגד סמכותו של משה רבנו: "הבכורות –  הסכימו עמו בטענה שהיה משה פוסלן. גם שבט לוי – בטענה שצוהו משה שיהיו נתונים לאהרן ולבניו" (רבנו בחיי). ופעל בעורמה לגייס את דעת הקהל של כל העם: "כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם: כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד?! איני מקפיד אלא בשביל כולכם! אלו באין ונוטלין כל הגדולות: לו המלכות, ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כולם!" (רש"י  שם).

על המחיר של מעשי קרח אנו קוראים בפרשה. מעשהו נזכר לדורות כמודל ל'מחלוקת שאינה לשם שמים' – ש'אין סופה להתקיים' (אבות ה יז). ולאזהרה על המחלוקת: "אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: 'וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ'". (סנהדרין קי א).

(קרח תשפ"ב)