העבר רודף אותנו

חותם העבר אינו פרט היסטורי שחלף. הוא מום שאנו נושאים עלינו

סיפור יציאת מצרים הוא יסוד מכונן של מצוות רבות. התורה חוזרת כמה פעמים על הצורך לזכור מאין באנו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה, טו; טז, יב; כד, יח; כד, כב). התורה מזכירה גם את היותנו גרים וזרים בארץ מצרים כיסוד משלים למצוות אחרות (שמות כב, כ; כג, ט; ויקרא, יט,לד; דברים י, יט; כג, ח).

אם כן, מעבר לכך שסיפור יציאת מצרים הוא עדות לנוכחות ה' בעולם ולבחירה בעם ישראל, יש בו ממד נוסף. על מנת להבין את המשמעות של הגרות בארץ מצרים ואת היותו גורם מדרבן לקיום מצוות, נתבונן במדרש שבמכילתא. המדרש מתייחס לפסוק המורה לנו שלא להונות את הגר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". המכילתא מבארת בשלב הראשון באיזה סוג אונאה מדובר ומלמדת שמדובר באונאת דברים. אונאת דברים עניינה האיסור להזכיר לאדם את עברו ה"פלילי" וכך נאמר במדרש:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. לא תוננו, בדברים… שלא תאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי" (מכילתא דר"י, משפטים – מס' דנזיקין פר' יח).

המדרש נותן דוגמאות ומבאר שאין לומר לגר שהתגייר שאתמול עבד עבודה זרה או שאכל מאכלות אסורות. בפרט, אין להזכיר לו זאת כמום שהוא נושא על עצמו שיוצר פחיתות ערך ואובדן הזכות "לדבר מילים כנגדנו". הנפילה שיכולה להתרחש היא שאנחנו נתייחס אל הגר כאל זר ונכרי שאין לו זכות להביע עמדה ולמתוח ביקורת על מעשינו. עליו להודות על מה שנותנים לו ולשמור על פרופיל נמוך.

אולם, המדרש אינו מסיים בכך. הוא מוסיף הלכה נוספת הנלמדת מן הטעם שמביא הפסוק לאיסור זה "כי גרים הייתם". וכך מבאר המדרש:

"ומנין שאם הוניתו שהוא יכול להונך, תלמוד לומר כי גרים הייתם, מכאן היה רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחבירך" (שם).

הנימוק "כי גרים הייתם" לפי המדרש אינו רק בגדר הסבר וטעם. הוא חלק מן הדין. לגר מותר להונות אותנו בחזרה ולהזכיר לנו שגם אנחנו "חוזרים בתשובה". גם אנחנו בעצמנו זרים ונכרים למציאות המשתנה שלנו. עם זאת, באופן מדהים, מתברר שהתורה בעצמה מונה אותנו בדברים כשהיא מזכירה לנו כל העת את עברנו "כי גרים הייתם".

מוסיף המדרש בשם ר' נתן, שמכאן ניתן ללמוד ש"מום שבך אל תאמר לחברך". כלומר, שחותם העבר אינו פרט היסטורי שחלף. הוא מום שאנו נושאים עלינו. הוא חלק מן הגנום היהודי. יציאת מצרים והגאולה אינן תחילת הסיפור של עם ישראל. תחילת הסיפור של עם ישראל הוא "הגנות" של "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" והוא גם הגנות של "עבדים היינו לפרעה במצרים". והגנות אינה רק נקודת מוצא שעוזרת לנו להבין את גודל הנס ועוצמת הטוב שהקב"ה השפיע עלינו. כשאנו נזכרים בגלות אנו מספרים סיפור שונה מהסיפור של "יציאת מצרים" שהוא סיפור גאולי. ההבנה שהיהודי היכן שלא יהיה תמיד חש איום, תמיד חש שונה, תמיד מרגיש שהוא צריך להצדיק את קיומו, שורשיו עמוקים יותר ונטועים בגלות מצרים. את הגנום הזה שנטבע בנו אנו צריכים לנצל כדי לעשות טוב, להשפיע חמלה בעולם, לרכך את הזרות ולחבק את הרחוקים.

(פסח תשפ"ב)