אינג'רה היא חמץ או לא? תלוי את מי שואלים

בשנים האחרונות גם הציבור הישראלי הלא אתיופי, שגילה את הסוד התזונתי של זרעי הטף, שואלים מה יש לברך עליו לפני אכילתו ולאחריה. האם יש בו דין לחם (כחלות לשבת)? וכמובן השאלה המתבקשת- האם מותר לאכול אינג'רה או כל מאפה העשוי מזרעי הטף בפסח?

רבנים וחוקרים נוטים לטעון שזרעי הטף אינם מחמשת מיני דגן, ומכאן טוענים רוב הרבנים שלחם העשוי מקמח הטף אין מברכים עליו המוציא וכן אין לו דין חמץ כלל. גם בקרב החוקרים (להרחבה עיינו פרופסורים: זהר עמר, יהודה פליקס, מרדכי כסלו), חלוקות הדעות בשאלה אם הצמחים הנקראים כיום כוסמין, שיבולת שועל וכו' הם אכן הצמחים שנקראו בשם זה במשנה. האם חז"ל הכירו את הטף? לענייננו אין זה משנה כלל. ברצוני לשתף את הקוראים בניסוי שעשינו בבית על מנת לבדוק מבחינה בוטנית למה דומים זרעי הטף – למין הדגן או לקטניה?  לפני שנה קיבלתי הודעה מעמוס ששאלה זאת העסיקה אותו מאוד, והציע לערוך את הניסוי הבא: "1. להכין מראש מחמצת טף עשויה רק מטף ומים של כמה ימים. 2. להכין שני חלקי בצק רגיל עשוי מקמח חיטה. 3.להוסיף לחלק הבצק הראשון את מחמצת הטף ולחלק הבצק השני לא להוסיף כלום, ולחכות – אם חלק הבצק עם מחמצת הטף יתפח בהשוואה לחלק הבצק ללא מחמצת הטף- הרי אולי ניתן יהיה להראות לפוסקים שמחמצת הטף היא מעין שאור הכתוב במקרא ולכן אסור בפסח".

השנה, בסיועה של אחותי, ערכנו את הניסוי בעצמנו. מתברר שמחמצת הטף משביחה באופן ניכר את המאפה. המאפה עם מחמצת הטף, בניגוד למאפה ללא המחמצת יצא קראנצ'י, אוורירי ופריך. התקשרתי לבשר לרב שבתי אברהם הכהן רפפורט שלתורתו הרחבה ובקיאותו במדעים השונים נחשפתי באוניברסיטת בר אילן. הוא ענה לי באופן חד משמעי שזאת לא הדרך, משום שהרבה דברים יכולים לשמש כמחמצת, והציע לערוך ניסוי אחר שלדעתו יוכל לספק לנו תשובה לשאלתנו.

הרב הציע לאפות פיתה (על סאג') מקמח טף, להמתין מספר ימים או אפילו שעות, ואז לטעום את הפיתה. אם הפיתה עדיין תהיה ראויה לאכילה – אפשר לומר שהטף יותר קרוב למין דגן מאשר קטנייה. כלומר, התכונה של חמשת מיני דגן היא שלאחר שאופים אותם הם נשמרים היטב ואפשר לאוכלם, מה שאין כן במיני קטניות. הרב שבתאי אמר שזה כתוב במפורש בתורה בפרשת בא (יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם". הרב טוען שצידה עושים רק עם חמץ שיהיה ראוי לאכול גם לאחר זמן. ביקשתי מאחותי לאפות מקמח טף מספר פיתות, והפיתות היו ראויות לאכילה גם לאחר המתנה של יום.

שיתפתי את הרב ראובן טל יאסו בדברים. ראשית, הוא אמר שבביתם האינג'רה מחזיקה מעמד, והיא ראויה לאכילה לפחות עד ארבעה ימים. אבל, הוא הוסיף ואמר: "כל זה הוא עניין של מסורת. שינוי או שמירה של מסורת אינם רלוונטיים לכל הגיון או לכל סיבה מדעית. מדוע אשכנזים מקפידים על קטניות? כל זה אינו קשר למדע, אלא למסורת". דבריו של הרב יאסו עולים בקנה אחד עם מה שכתב פרופ' אבי שגיא אודות המסורת: "האדם החי במסורת אינו מתייחס אליה באופן רפלקטיבי; הוא אינו שואל עליה, שכן אין הוא חי מחוץ לה. אופי החיים המסורתיים הוא כזה שלמסורת יש תפקיד טוטאלי בארגון החיים. אין שום מובן לחיים מחוץ להקשרי  מסורת… משמע, למסורת יש אופי אפריורי, היא המכוננת את מכלול המשמעויות, התובנות והפרקטיקות של החברה המסורתית; היא המשקפיים שדרכם רואים את העולם. לפיכך במסגרת חיים זו אין היא יכולה להיות מוצבת לביקורת, בדיוק כדרך שמרכיב המשקפיים רואה דרכם אך לא אותם".

כך או כך, נראה שאינג'רה היא חמץ גמור- לפחות בעיני יוצאי אתיופיה. זאת המסורת שלהם. יהיה זה הזוי לחלוטין לטעון שאינג'רה אינה חמץ. בנוגע למי שאינם יוצאי אתיופיה, לאחר הניסויים שבוצעו נראה שלטף יש תכונות של דגן יותר מאשר תכונות של קטנייה. בנוסף על כך, שאלת חמץ  בפסח היא עניין של דאורייתא, ובמצב כזה גם אם יש ספק הרי שיש להחמיר. עם זאת, כפי שטען הרב יאסו, היות וזה עניין של מסורת כל אחד צריך לשאול את הרב שלו. אני מאמין שיהיו לכך מספר תשובות שכולן נכונות.

מכל מקום, המסגרת הראויה למפגש של יהדות אתיופיה עם היהדות הרבנית היא מסגרת המסוגלת להאזין באופן נאות למורכבות המפגש שבין קהילה מקראית לקהילה רבנית. כזו שאיננה מציבה את אחד מצדדי המפגש ביחס היררכי ושיפוטי כלפי השני. נלמד לראות בכל מסורת ובכל נורמה דתית פשר להתייצבות דתית נאותה של אדם כלפי הבורא. מובטחני שדרך זאת יש בה להוביל לכבוד, לסובלנות וריבוי דעות, השואף לאחדות ולא לאחידות. חג שמח וכשר.

(פסח תשפ"ב)