החיבור המיוחד שנרקם בין צעירים בדואים וניצולי שואה

לפני 3 שנים נרקם קשר מיוחד בין תלמידות ותלמידי תיכון מהפזורה הבדואית ובין ניצולי שואה מבאר שבע. הקשר הזה עקבי והוא חוצה גילאים, מגזרים, וגם הפיגוע האחרון בבאר שבע, על ידי מחבל בדואי, לא פגם בו. סיפור על חיבור במדינה מלאת שסעים

כשקיפאח אסייד הייתה סטודנטית שנה א' לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא נחשפה לטקס יום השואה והגבורה. ומשהו זע בה. "ביום הזיכרון לשואה שמעתי את הצפירה, וזה עשה לי משהו. בכלל לא ידעתי שצריך לעמוד, לכבד את האנשים שנפלו במלחמה הזו. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם עומדים, מתחברים לגוף ולנפש שלהם, וזה נתן לי מעין הסתכלות מאוד עמוקה על הדברים. התבוננתי בזה וחשבתי על האנשים שחוו את החוויה, על הילדים, הנשים, הגברים. זה ארוע מאוד אכזרי וקשה. החלטתי ללכת לטקס, שהיה מאוד חזק. זה השפיע עלי".

מרגע זה, השואה הייתה משהו שקיפאח נצרה בליבה. היא התעמקה בנושא בלימודיה האקדמיים, והמשיכה להתעסק בזה כשהייתה מורה. וגם, כיום, כשהיא מנהלת תיכון טכנולוגי 'עמל אלסייד', בו לומדים תלמידים מהפזורה הבדואית, היא נותנת מקום של כבוד לשואת העם היהודי כחלק מהתפיסה החינוכית הערכית וה'אני מאמין' של בית הספר אותו היא מנהלת.

בית ספר תיכון טכנולוגי 'עמל אלסייד', הממוקם בדרום באר שבע, הוא בית ספר ארבע שנתי מכיתה ט' – י"ב, לבנים ולבנות, אשר ניגשים לבגרות ובנוסף מקבלים הסמכות טכנולוגיות שונות.

קיפאח: "בית ספר 'עמל אלסייד' יוצר מרחב חינוכי, ערכי ולימודי לתלמידים ומקדם אותם בהיבטים לימודיים, קוגניטיביים וחברתיים, מתוך אמונה ביכולותיהם לסיים את לימודיהם ולהצליח בבחינות הבגרות. בית הספר יוצר מרחב לימודי המעצים יכולות מעורבות ואחריות.

"בבתי ספר ערביים, באחת היחידות של הבגרות בהיסטוריה, לומדים על מלחמת העולם הראשונה ושם שומעים על השואה, אך לא מתעמקים בזה בכלל. זהו, בתוך כל היחידה, פסקה – שתי פסקאות ולא מעבר. רציתי לגבש מיזמים חינוכיים ערכיים מחוץ לכותלי בית הספר, כדי להשפיע על דור העתיד ולחנך את התלמידים לערכים ולאכפתיות, ולייצר ערבות הדדית ושותפות, והיה חשוב לי לייצר קשר עם ניצולי שואה".

מה ההורים של התלמידים חושבים על היוזמה הזאת?

"ההורים הם שותפים. כשהתלמידים יוצאים למפגשים כאלו הם משתפים את ההורים שלהם. אין שום התנגדות מאף הורה למפגשים האלה, כי אלו מפגשים חינוכיים שמקדמים את הילדים שלהם ונותנים להם לחשוב אחרת, לחשוב על האחר, להתעניין בו. זה היה מאוד מקובל, מכל הצדדים", היא משיבה.

בבתי ספר ערביים לא לומדים על השואה. בתוך כל היחידה של הבגרות בהיסטוריה, פסקה – שתי פסקאות ולא מעבר

דור ראשון

לפני כ-3 שנים, פנתה קיפאח פנתה לעמותת 'עמך', עמותה המשמשת כמרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני. ישנם 15 סניפים ברחבי הארץ, ואת הסניף בבאר שבע, מנהלת רותם שטרית.

העמותה הוקמה לפני כ-30 שנה על ידי אנשי טיפול – פסיכיאטרים ופסיכולוגים ניצולי שואה בעצמם, שכשנפגשו מתוקף עבודתם עם מטופלים ניצולי שואה הבינו שאין לאותם אנשים מקום להביא את כל הטראומות המורכבות שהם נושאים עימם, והחליטו להקים עבורם בית שבו הם יוכלו לדבר באופן חופשי על הטראומות ולעבד אותן.

"זה הפך למרחב טיפולי לניצולי שואה לדור הראשון ולמשפחות", רותם מסבירה. "היום התרחבנו מעבר לגבולות של ניצולי השואה, עם אג'נדה לתת מרחב טיפולי לאנשים שזקוקים לטיפול אבל ידם אינה משגת, אבל עדיין, המרכז שלנו הוא הטיפול בשורדי השואה".

יש עדיין מספיק ניצולי שואה מדור ראשון?

"יש", רותם משיבה. "אמנם היום אנחנו יותר ויותר עובדים על הכנסה של הדור השני לתוך 'עמך', אבל אנחנו בהחלט עדיין מטפלים בדור הראשון. הדור הראשון חי ובועט ומשתמש מאוד במה ש'עמך' מציעה. המועדון שלנו בבאר שבע מונה 250 ניצולי שואה שמגיעים מדי יום לפעילות המועדונית; הם זקוקים למענה הקהילתי, החברתי והטיפולי. בתוך הפעילות היומית יש להם קבוצות טיפוליות של זיכרון ובריאות נכונה וקבוצות דינאמיות עם עבודה על רגש, משברים ואלמנות. בנוסף למועדון החברתי, אנחנו מגיעים לבתים של כ-1,000 ניצולי שואה ועושים איתם טיפול פרטני. יש לנו 100 מתנדבים שמבקרים את הניצולים בבתיהם פעם בשבוע ויוצרים שם קשר מאוד משמעותי.

"ב'עמך' באר שבע, יש 70 אנשי טיפול: פסיכולוגים קליניים עובדים סוציאליים שהם פסיכותרפיסטים וגרונטולוגיים, וזה רק במרכז שלנו. אנחנו כל הזמן מגלים עוד ועוד ניצולי שואה שזקוקים לטיפול ולא יודעים ממי לקבל את המענה הזה, וגם בכלל אנשים שזקוקים לטיפול ולא מקבלים את המענה הנפשי. זה יכול להיות משנה חיים".

חיבור עמוק

כשקיפאח פנתה לרותם בבקשה לחבר בין התיכון שלה לניצולי שואה, רותם מתארת שהעיניים שלה נדלקו.

"זה עניין אותי", היא נזכרת. "רציתי לשמוע ממנה איך החיבור שלה לניצולי שואה בכלל קרה, והיא אמרה לי שבחברה הבדואית לא לומדים על השואה בבתי הספר ובתיכונים, אבל כשהיא נחשפה לשואה דרך האוניברסיטה היא מאוד התחברה לנושא – גם במובן האנושי של הסיפור, וגם בחלק של מה שהבדואים עוברים בעצמם בכל מיני רבדים. היא רצתה לעשות את החיבור הזה ורצתה שהתלמידים שלה יבינו מה העם היהודי נשא על כתפיו הרבה שנים".

אלו לא תלמידי התיכון הראשונים שנפגשים עם ניצולי השואה של 'עמך'. לאורך השנים ב'עמך' באר שבע נערך פרויקט בין דורי כדי להעביר את זכרון השואה לדורות הצעירים. אבל, מדובר בפעם הראשונה שמגיעים תלמידים שאינם יהודים, ודאי מהמגזר הערבי/ בדואי.

במפגש הראשון, התלמידות מ'עמל אלסייד' הגיעו למרכז 'עמך' בבאר שבע, ונפגשו עם קבוצה של ניצולות שואה. נוצר חיבור עמוק, ומאז, הקשר בין תלמידי ותלמידות התיכון מהפזורה הבדואית וניצולי וניצולות השואה מבאר שבע, נמשך עד היום.

ביום השואה הראשון אחרי שהכירו, 'עמל אלסייד' הזמינו ניצול שואה שייתן עדות בבית הספר, והם הדליקו נרות לזכרם של הניצולים. לאורך הקורונה, כשניצולי השואה היו מבודדים, התלמידים הכינו עבורם מכתבים והיו בקשר רציף עימם. ובהמשך, הם חזרו למפגשים הפיזיים.

"בכל שנה אנחנו מתחילים את הפעילות בחג החנוכה, מכיוון שזה חג שמסמל אור", מסבירה קיפאח. "הם חווים את החגים של המוסלמים וגם אנחנו חווים את החגים של החברה היהודית. היום זה ממשיך גם לדברים אחרים. תוך כדי המפגשים כולם חושבים על עוד יוזמות ועל עוד מפגשים וכל פעם זה מתפתח לדברים אחרים".

איך החיבור בין התלמידים וניצולי השואה?

"החיבור מאוד הדוק וחזק", קיפאח משיבה. "קודם כל, החיבור לדור הזה נותן הרבה. יש הרבה תלמידים שלא מחוברים לאנשים מבוגרים, וזה שיש להם אפשרות להתחבר לחברה ולתרבות של הדור המבוגר יותר, זה נותן להם הרבה. ובנוסף, הם מכירים את החברה השניה, זאת שהם לא הכירו לפני כן. אני שומעת את התלמידים שמספרים ומשתפים בחוויות שהם חוו, הקשר הזה נותן להם הרגשה מאוד טובה".

מחבל בדואי בבאר שבע

פרויקט הפרפר הוא מיזם עולמי שבו תלמידי תיכון מרחבי העולם מכינים פרפרים וצובעים אותם, ולבסוף מציגים בעירם, כאשר כל פרפר מייצג ילד שנספה בשואה, עד ל-1.5 מיליון פרפרים. גם התלמידות של קיפאח הצטרפו לפרויקט, והגיעו לצבוע יחד עם הניצולות את הפרפרים שהכינו בתיכון. כל פרפר ייצג את הקרובים של הניצולות שנספו בשואה: האחים, האחיות, בני הדודים או בנות הדודות, וכך ישבו יחד, נערה-ניצולה, נערה-ניצולה, וצבעו פרפר לכבוד כל אח, אחות או קרוב צעיר אחר של אותה ניצולה, שנספה בשואה.

"זה היה מרגש מאוד. רצינו שהן ירגישו שהן עושות משהו למשפחה שלהן שנספתה", רותם מתארת. "זה היה יומיים אחרי הפיגוע בבאר שבע, והמפגש הזה היה מאוד דרמטי; לשבת ולעשות יצירה משותפת על ילדים שנספו בשואה – היה צריך רק להיכנס לחדר, להרגיש את האווירה ולראות את העיניים. נערה מ'אלסייד', הניצולה, הפרפרים והסיפור. החיבור, החום, זה עבר ללא מילים. זה פשוט היה מיוחד".

 

עברנו כמה אפיזודות שהיו מורכבות בין הקהילה הבדואית לקהילה בבאר שבע. אבל ברגע שהניצולים שלנו יושבים עם הנערות העדינות והרגישות האלה שמגיעות משם, יש להם תקווה שיהיה טוב יותר

ואכן, לפני כחודש, מוחמד ראלב אחמד אבו אל־קיעאן, בדואי תושב חורה, ביצע פיגוע דריסה ודקירה בבאר שבע, בו רצח ארבעה אזרחים. לדבריהן של קיפאח ורותם, הארועים שהיו קרובים מתמיד – לא השפיעו על הקשר שבין תלמידי הפזורה הבדואית וניצולי השואה.

"החיבור יותר חזק מזה. זה אפילו עשה יותר קירוב לבבות", אומרת קיפאח. "אחרי האירוע הזה היה לנו מפגש במרכז 'עמך'. התלמידים שלנו הכינו עוגיות לקראת חודש הרמדאן, חילקו את הברכות של החג והסבירו על הרמדאן. זה היה מפגש שגם התלמידים התפלאו ממנו. המתח נשאר ויש את הפחד הזה, אבל הקשר הוא מאוד חזק".

"זה חיבור שהוא כל כך מרגש ועוצמתי ודווקא היום על רקע כל מה שאנחנו עוברים, עם השיסוע והקרע שכל פעם נפתח מחדש, במיוחד עכשיו, עם גל הטרור שהחל, זה היה כל כך משמעותי שהתלמידות מ'עמל אלסייד' באו יומיים אחרי שהיה את הפיגוע פה, בבאר שבע, וישבו עם ניצולות השואה שלנו", מצטרפת רותם, ומוסיפה:

"היה מאוד מרגש, לשני הצדדים, לראות את החיבור האנושי שנרקם באופן כל כך רגשי ונכון ולא משסע, אלא מקרב ומחבר. לראות שזה אפשרי גם כשהדברים בוערים מבחוץ – אבל בפנים יש רצון מאוד עמוק לחיבור ולביחד.

"עברנו כמה אפיזודות שהיו מורכבות בין הקהילה הבדואית לקהילה בבאר שבע וזה נתן המון לקהילה שלנו ב'עמך'- הניצולים דיברו על התקווה, שברגע שהם יושבים עם הנערות העדינות והרגישות האלה, שבאות ממקום כל כך טוב – יש להם תקווה שיהיה טוב יותר, שלא יהיה פיצול, שיהיה שלום. הם באים מהמקום הזה שלא רצו אותם, ודחו אותם, ודווקא לשבת איתן בביחד הזה, זה יצר אצלם המון תקווה וכוח. הם מאוד התרגשו מהחיבור, הם לא הגיעו ממקום של חשש ורתיעה".

כוחו של מפגש

במה שונה המפגש הזה מאשר מפגש של ניצולי שואה עם צעירים יהודים?

רותם: "כל מפגש עם צעירים הוא מפגש מרגש עבור ניצולי השואה, כי יש איזה משהו בלהעביר את הזיכרון לדור הצעיר יותר שמאוד מחיה את הניצולים – להעביר את המסר, שלא ישכחו, שיזכרו את התופת, שיזכרו את זה שצריך לעשות חיבור ושלום. אבל, בהחלט ניתן לומר שבגלל המפגש הבין-תרבותי ובגלל המורכבות עם הקהילה הבדואית – המפגש הזה היה עוד יותר חשוב. הקשר הזה מאוד משמעותי וחשוב לניצולים שלנו".

"מה שאנחנו עושים זה חלק מאוד חשוב בשינוי התפיסה שאנחנו צריכים לחולל בחברה, בכל החברה", קיפאח מאמינה. "ראשית, להוביל מערך התנדבותי רחב של התלמידים בחברה והמחויבות שלהם לגיל הזהב. זה גם חלק מההתנדבות – להכיר את האחר, להתעמק בו, לתת לו, לחשוב עליו. וגם, בעיניי, החיבור שבין שתי החברות זה ערך בסיסי לשותפות ולמעורבות הדדית".

ולפיכך, קיפאח יצרה גם מפגשים בין זקנות היישוב אלסייד ובין ניצולות השואה, והזמינה אותן לאלסייד, שם הן נחשפו לתרבות הערבית הבדואית, והיא מתכננת לעשות איתן טיולים משותפים נוספים.

"החיבור בין הזקנות של היישוב אלסייד ובין ניצולות השואה הוא מאוד מרגש. גם לנו יש מבוגרים שסבלו הרבה בחיים שלהם. כשהן נפגשות, הן שומעות את שני הסיפורים, מקשיבות ומכירות לעומק את שני הצדדים, וזה מאוד מעשיר ויפה. זה מייצר שותפות, על מנת להשפיע על החברה שאנחנו חיים בה", היא אומרת.

רותם: "במפגש הבין תרבותי הזה – גם הניצולים שלנו שומעים על התרבות, על השוני ועל הדמיון, ולא רק מספרים, וזה עושה להם משהו מאוד חזק. הכל יושב על אפקט התקווה. יש תקווה שכל מי שגר במדינה שלנו יוכל לחיות בה בשלום. וזה המסר של זיכרון השואה. להעביר את זיכרון השואה זה באמת לדבר על לקבל את השונה ולחבר את השונה אליך ושתהיה איזו שהיא אהבה וחיבור. לעשות את זה דווקא עם תרבות או קהילה שהיא שונה אבל היא חיה איתנו והיא חלק מאיתנו – זה הרבה יותר חזק ומשמעותי", היא מסיימת.