השופט הג'נטלמן מארץ הנגב

בימים אלה, ללא רעש וצלצולים, פרש מכהונתו השופט ניל הנדל, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. הפרישה עברה כמעט בשקט, מתחת לרדאר התקשורתי, כשבלט היעדרו של הטקס המסורתי שבו יושבים כל שופטי בית המשפט העליון באולם המרכזי, השופט הפורש יושב במרכז, מְשַמֵע את פסק הדין האחרון שלו מעל הדוכן, נושא את דברו לאומה, וזוכה לשמוע, עוד בחייו, 'הספדים' שנאמרים עליו בזה אחר זה, מנשיאת בית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה וראש לשכת עורכי הדין.

הדבר נעשה לרצון השופט הפורש, שביקש באופן נדיר ביותר, מלהיות כ"צאן לשֶבַח יוּבַל", וביטל את אמירת פרק  "איזהו מקומן של שבחים" ברוב עַם. דומה שזו הפעם השנייה בכל תולדות בית המשפט העליון, ששופט הפורש בהגיעו לגיל גמלאות נמנע מקיום הטקס המתוקשר (הפעם הראשונה הייתה לפני כעשור שנים, עת פרש מכהונתו השופט אדמונד לוי ע"ה, איש צנוע ונחבא אל הכלים).

בהרבה מובנים, מהלך זה מבליט את ייחודו של השופט הנדל בנוף שופטי בית המשפט העליון. בשונה מבני הדור הראשון והשני שהתחנכו, רובם-ככולם, על ברכי מסורת התרבות והמשפט האירופאיים (בעיקר ה'יקית'), או בני הדור השלישי והרביעי שרובם-ככולם גדלו על מצע ה'צבריות' המחוספסת, גדל השופט הנדל בארצות הברית.

גם בחלוף כארבעים שנה מעת עלייתו ארצה, עדיין ניכרים בדיבורו ובהליכותיו גם המבטא גם הסגנון השקט והמעודן של בני טובים אמריקניים. לא בוטות ישראלית, מוחצנת ומלווה בהתלהבות (ולעתים ל"ע מגיעה כדי התלהמות), אלא שקט, נינוחות ומתינות. כך בדין, וכך חוצה לו.

אכן, השוני מתבטא במישורים נוספים. השופט הנדל גדל בברוקלין, למד בישיבת פלטבוש ולימים – לצד לימודיו האקדמיים – ב'ישיבה-אוניברסיטה', שם קנה תורה מפי 'הרב', הגרי"ד סולוביצ'יק.

בשנות השלושים לחייו, נטש את 'החיים הטובים' והקריירה מפוארת שהיו צפויים לו כפרקליט מוצלח בניו יורק, ועלה עם רעייתו ובניו (שלימים למדו בישיבות הסדר ועשו חיל, כל אחד בתחומו) לארץ ישראל.

גם כאן לא בחר בדרך הקלה. בשונה מרבים מעמיתיו, שהתיישבו ב'אזורי הנוחות' במרכז הארץ, בירושלים  וברעננה, בחר השופט הנדל להתיישב עם משפחתו בבאר שבע, 'בירת הנגב'.

שם, חָבַר לקבוצת אנשי רוח ואקדמיה (ביניהם הרב אברהם סילברט, אברהם אמיר ופרופ' יעקב בלידשטיין ע"ה, ויבדלחט"א הפרופסורים שמעון גליק, אברהם פיינטוך,והשופט יעקב טירקל ואחרים) שהקימו קהילה לתפארת, המשלבת תפילה, לימוד תורה ועשיית חסד.

לאחר חמש שנות עבודה בפרקליטות מחוז דרום, התמנה לבית משפט השלום, וממנו המשיך לבית המשפט המחוזי. גם עם מינויו לבית המשפט העליון לפני כ-13 שנה, לא נטש את מרכז חייו בבאר שבע, ובסופי השבוע הוא מעביר שיעורי תורה בבית הכנסת המקומי.

לצד פסקי הדין שכתב בכל ענפי המשפט, בלט השופט הנדל בשילוב המשפט העברי בפסיקתו. בשונה משופטים אחרים (דוגמת השופטים מנחם אֵלון ע"ה ויבדלחט"א השופט אליקים רובינשטיין), נמנע השופט הנדל מעשות כן בכל תיק, וייחד את עיסוקו זה לתיקים שמעלים סוגיות משפטיות מורכבות.

כך, למשל, בהימנעות הרשעת חפים מפשע במקרי ספק. לא אחת, בתיקי רצח מורכבים (כגון פרשת רצח הילדה חנית קיקוס) זיכה נאשמים מן הספק, ופסל הודאות נאשמים תוך שהוא מסתמך על עקרון היסוד במשפט העברי שלפיו "אין אדם משים עצמו רשע". בסוגיה אחרת, העומדת כיום בראש סדר היום הציבורי, שמירת זכויות המיעוט האופוזיציוני אל מול הרוב הקואליציוני הדורסני, הרחיב בהבאת דוגמאות מחיי הקהילה היהודית כפי שהם משתקפים במקורות המשפט העברי. כך נהג גם בסוגיות של "ספק" במשפט, או בדיונו על היתר העגונות בעקבות קריסת "מגדלי התאומים".

מתוך עיסוקו ובקיאותו בספרות השו"ת, חשף לא אחת תובנות מרתקות מתוך מקורות המשפט העברי. כך, למשל, בערעור פלילי על בנייה שלא כדין, טען המערער כי המבנה שהקים, מעין "מסעדה צפה" בחוף אילת, אינו טעון כלל היתר בנייה מכיוון שנבנה על גבי רפסודה…

אגב דיונו בפן המשפטי של הסוגייה ודחיית הערעור, הפנה השופט הנדל את שימת הלב לתשובתו של רבי יוסף משאש מתלמסאן שבאלג'יר (ולימים, רבה הראשי של חיפה), שנדרש לפירוש המילה "רפסודה" שנזכרת רק פעם אחת בכל התנ"ך. בתשובתו, כותב הרב משאש: "מילה זו נמצאת בדברי הימים (ב, טו) 'נכרות עצים מן הלבנון ככל צרכך ונביאם לך רפסודות על ים יפו', ופירש המצודות וז"ל:ב 'רפסודות, הם דוברות האמור במל"א, והם הקורות הקשורות יחד להשיטם במים אל מקומם הנרצה. ולשון רפסודות הוכר בתלמוד ירושלמי ברכות, עכ"ל. ובעלי העיתונים מפרשים אותה על הספינות הקטנות הנקראים בלשון ער"ב פלאיי"ד, וזהו מ"ש ירד ברפסודה דהיינו הספינה הנזכרת, ואפשר שהיא מלה ארמית".

במקרה אחר נדרש לערעור על פסק דין שבו גזר בית המשפט על נאשם עונש מעבר למידה הקבועה בדין. על מנת להמחיש את הפגם החמור במעשה זה, שעשוי להביא, בנסיבות מסוימות, לביטול העונש כולו, נדרש השופט הנדל לחידושו היפה של הגאון הרוגצ'ובי, בעניין בית דין שהלקה מורשע בדין ארבעים פעם במקום ל"ט מלקות. לפי פירושו, במקרה זה עתיד בית הדין לתת את הדין לא רק על המלקה האחרונה אלא על המלקות כולן, וטעמו של דבר: ההלקאה הנוספת מלמדת שכוונת שליח בית הדין מתחילה לא הייתה לשמור על החוק אלא להעניש את המורשע בניגוד לו. משכך, גם מה שנעשה על פי דין הופך רטרואקטיבית למעשה אסור.

יש לקוות שגם לאחר פרישתו ימשיך בית המשפט העליון בהטמעת ערכי המשפט העברי ומקורותיו בפסיקתו כפי שמתחייב גם מן הדין, גם מכוח היותו מיוסד על אדניה של מדינה יהודית ודמוקרטית.

(קדושים תשפ"ב)