מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)ימי הזיכרון והעצמאות השנה לא יוכלו להניח לנו לציינם כתמול שלשום. אירועי שמחת תורה טלטלו אותנו טלטלה כה עמוקה, שהם הופכים את הימים האלה ליום כיפור. כמו יום כיפור, הימים האלה הם ימי חשבון נפש. מדינת ישראל ביום הולדתה ה-76 נמצאת בנקודת מפנה בחייה. אירועי שמחת תורה והימים שאחריהם מחייבים את החברה הישראלית לנער את סולם ערכיה ולהגדירם מחדש.
מדינת ישראל נולדה מתוך התרוממות רוח, מתוך חזון ציוני גדול, מתוך חלומות גדולים שנתלו בה לאחר אלפיים שנות גלות, מתוך תחושה שהגענו סוף-סוף אל המנוחה ואל הנחלה. הרוח הגדולה שמתוכה קמה המדינה לא נשברה מהסופות שטלטלו אותה – מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור והמלחמות שאחריהן – מתוך הבנה טבעית שמדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, ומתוך אמונה עמוקה שאורה של מדינת ישראל הולך וגדל, והיא הולכת ותופסת את מקומה היציב בתוך משפחת העמים.
המלחמה שפרצה בשמחת תורה, ושאין יודע מתי תסתיים, חשפה בקיעים בספינת המדינה המיטלטלת בסערה:
- מדינת ישראל נמצאת במזרח התיכון מוקפת בעשרות מדינות ערביות ומוסלמיות, ולא רק על קו גבולה, במאות מיליוני ערבים, במאות מיליונים נוספים של מוסלמים, אויבים אכזריים ונחושים, שאינם מתכוונים לרגע להניח את נשקם, מסורים לחזון השמדתה של מדינת ישראל.
העובדות הללו היו לכאורה ידועות לנו לאורך כל שנותיה של המדינה, אלא שניצחונותינו המוחצים באותן מלחמות והצלחותינו הפנומנליות בהעלאת רמת החיים סימאו את עינינו מלראות את העובדות כהווייתן.
מאורעות שמחת תורה פקחו את עינינו לראות שמלחמת העצמאות לא נסתיימה, שלא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, שלפנינו עוד מלחמה קשה ואכזרית, ובעיקר החלה לחלחל לתודעתנו האפשרות שמלחמה זו לא תסתיים לעולם, שאולי לנצח תאכל חרב.
- מאורעות שמחה תורה תפסו את מדינת ישראל בעיצומו של ריב קשה על סף מלחמת אחים בין שני מרכיביה המרכזיים של החברה הישראלית, הציונות הדתית והציונות החילונית, על דמותה ועל זהותה. מלחמת האחים הזו לא כהתה בעקבות המלחמה. הציונות הדתית השלתה את עצמה שבעקבות אירועי שמחת תורה, הציונות החילונית תגלה את טעויותיה ההיסטוריות וסוף-סוף "יד מושטת תפגוש יד אחות". אולם, התהום האידיאולוגית הרובצת בין הציונות הדתית ובין זו החילונית לא נעלמה, היא חיה ובועטת, וזאת כי היא עמוקה הרבה יותר מכפי שנדמה, כי היא משתרעת כמעט על כל מרחבי הקיום.
- 80 שנה אחרי השואה ו-76 שנים לאחר הקמת המדינה, שני אירועים מכוננים בתולדות האנושות, שנים שנדמה היה שהן העבירו את האנטישמיות מן העולם, עולה כי האנטישמיות לא רק שלא נעלמה, היא מרימה את ראשה וגואה. פרעות שמחה תורה, בניגוד לכל מחשבה רציונאלית, הם שהציפו את העולם באנטישמיות. האנטי-ישראליות נמסכה בתוך האנטישמיות. הפעם האנטישמיות באה מבית היוצר של האיסלאם, שכבר השתלט על אירופה ובדרכו להשתלט על צפון אמריקה, אלא שהיא מעירה אנטישמיות רדומה בקרב המערב ועוד יותר בקרב האינטלקטואלים שלו.
- היהדות החרדית, שלא התחברה מלכתחילה לרעיון הציוני, הולכת ומעמיקה את הקרע בינה ובין החברה הישראלית, חיה כמדינה בתוך מדינה, אינה מרגישה כל אחריות לקיומה של מדינת ישראל, אינה מתכוונת לשאת בעול הקיום הביטחוני ההולך וגובר, ובעול הקיום הכלכלי.
- תחושת "כוחי ועוצם ידי" שנלוותה אל ההצלחה הכלכלית ואל ההצלחה, לכאורה, הביטחונית, התהפכה באחת במאורעות שמחת תורה. יותר ויותר מחלחלת לתוכנו התודעה שמדינת ישראל היא מדינה קטנה שמתקשה לשאת לבדה בעול קיומה באזור זה של העולם. היא זקוקה למעצמה עולמית שתעמוד מאחוריה. ההיסטוריה הישראלית בארץ רצופה בניסיונות מרידה מול אימפריות חזקות, ניסיונות שבדרך כלל לא עלו יפה בלשון המעטה. אז שלטו האימפריות במדינות הקטנות בכוח הזרוע. היום הן שולטות דווקא בהרעפת מתנות על המדינות הקטנות. תודה לא-ל שהמעצמה העומדת מאחורינו היא ארצות הברית, מדינה נאורה החולקת איתנו ערכים משותפים, ואולם יותר ויותר עולה מחיר התלות הזו ודומה שהיא פוגעת בעצמאותנו.
סוף דבר: חמשת הבקיעים הללו במחשבתה של החברה הישראלית צפו ועלו בעקבות מאורעות תשפ"ד, והם מחייבים את החברה הישראלית לחשבון נפש נוקב, הרבה מעבר לחשבונות הנפש הפוליטיים שכבודם במקומם מונח, לחישוב מסלול מחדש ולהכרעות ערכיות קשות. חשוב שהחברה הישראלית תעשה את חשבון נפשה כמה שיותר מהר, כי בנפשנו הדבר.
