על חילול השם, ונשיאת שמו לשווא

"לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ה' א-לוהיך". חילול השם קשור ישירות לשבועה בשם – מי שנשבע לשקר, מחלל בכך את השם. כך עולה גם מדברי הספרא (ב, ג): "'לא תשבעו בשמי לשקר' […] 'וחללת את שם ה' א-להיך' מלמד ששבועת שוא חילול השם".

הספרא לא מסתפק רק בהקשר הפשוט שבין שני חלקי הפסוק, וממשיך ודורש את חומרת חילול השם: "ד"א: "וחללת" נעשה אתה חולים (חולין) לחיה ולבהמה, וכן הוא אומר: 'על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו יושבי בה על כן חרו יושבי ארץ ונשאר אנוש מזער'" (ישעיהו כד).

בלשונם של חכמים, "חולין" הוא דבר שכל אחד יכול לאכול (בשונה מקודשים). חילול שם ה', הופך את החוטאים עצמם למחוללים – לדבר שהוא הפקר לארץ, לחיה ולבהמה – ומביא על ישראל את אבדנם.

דברים דומים מובאים גם במסכת שבת לג ע"א: "בעוון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת – חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין שנאמר: 'ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי "באלה" אלא "באלה", וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה' וגו' (ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיט אתכם ונשמו דרכיכם, ויקרא כו). וכתיב בשבועת שקר 'ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם א-להיך' ובחלול השם כתיב 'ולא תחללו את שם קדשי' ובחלול שבת כתיב 'מחלליה מות יומת', ויליף חילול חילול משבועת שקר".

הדרשה מתבססת על שינוי הניקוד שבין המילה באלה – בצרה ובסגול, לבין המילה באלה – בפתח ובקמץ – מלשון שבועה. בגלל שבועת השווא יקרו דברים חמורים אלו.

בפסיקתא רבתי, כב, אנו מוצאים מובן נוסף לנשיאת שם ה' לשווא: "[ד"א לא תשא וגו'] א"ר ביבי: אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, והלא כבר נאמר 'לא תשבעו בשמי לשקר' (ויקרא י"ט י"ב) מה תלמוד לומר 'לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא'?, שלא תהא תפילין נושא (וטליתן) [וטליתך] עוטף, והולך ועובר עבירות".

דוקא מתוך ההשוואה לפרשתנו, מציע המדרש לקרוא את הדיבר "לא תשא" כמתייחס לזילות שיש בדברי קדושה, כאשר המעשים החיצוניים מתבררים כריקים מתוכן, ואינם יכולים לכסות על העוונות.

במובן זה דומים הדברים למושג "חילול השם" השגור בפינו כיום – מי שתורה ומצוות הולכים אצלו בסמוך לעוונות, יוצר חילול השם. אלא שכאן אין מדובר בחילול כלפי חוץ, אלא בראש ובראשונה כלפי פנים: גם אם איש אינו יודע על העוונות, עדיין עשיית המצוות של החוטא, היא בגדר נשיאת שם השם לשווא.

(קדושים תשפ"ב)