לצפות להרבה ולשמוח במועט

הדרישה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" שפותחת את הפרשה יכולה להתפרש ככותרת ל-54 המצוות שמופיעות בה, ולאור הבנה זו פרשת 'קדושים' מציבה רף דרישות גבוה ביותר, שכן מצוותיה הרבות מתפרסות על כל תחומי החיים: כיבוד הורים,  שמירת שבת, איסורי עבודה זרה ועריות, ואיסורי גניבה ושקר, רכילות ונקמה, מתנות עניים וחובה לעשות צדק להוכיח ולאהוב את הרע ועוד. ניתן להבין, לכאורה, שכדי להיות קדושים עלינו לקיים את כל המצוות הרבות והמגוונות הללו, ומי שלא עומד ברף ציפיות זה אינו בכלל גוי קדוש.

לא כך הבין ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא. יום אחד הגיעה לביתו קבוצה של יהודים חרדים שביקשו ממנו להטיל חרם על כמה מיהודי העיר שנתפסו להשכלה, וזלזלו במצוות בפרהסיה. השיב להם ר' חיים שבתחילת פרשת 'קדושים' מופיעה שלוש פעמים הסיומת: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", וזאת משום שהתורה פונה בהם לשלושה סוגים של יהודים. בתחילה התורה פונה אל יראי ה' המדקדקים במצווה קלה כחמורה, וקוראת להם "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ… אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", כלומר: המשיכו בדרככם בחיי קדושה ותזכו שהשכינה תשרה עליכם. לאחר מכן הפרשה פונה אל הבינוניים שמקפידים על המצוות החשובות של כיבוד הורים ושמירת שבת, ואומרת להם: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", ובזכות זאת, "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", ודעתי נוחה גם מכם. לבסוף התורה פונה אל העומדים בקצה המחנה, שהתרחקו משמירת מצוות, אך עדיין משמרים את זהותם היהודית, ואף להם התורה אומרת: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים… אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". כיוון שלא המרתם את דתכם, אתם עדיין מחוברים לעמכם, ואני נמצא גם אתכם (יאושזון, "מאוצרנו הישן", עמ' 329 ועוד).

לפי פירוש זה התורה מציבה אמנם אידיאל גבוה ביותר, להיות אנשי קודש, אולם כל מי שלא הוציא עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, ולעם היהודי עדיין מחובר, ה' עימו ולא עזבו. עלינו לשאוף אפוא לדרגת הקדושה הגבוהה ביותר, אך עם זאת חובתנו ללכת בדרכי ה', ולהחיל את מצוות "וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ" שבפרשה גם על הרחוקים מדרכינו, שהיה, לכאורה מקום להרחיקם.

הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון וליום העצמאות יכולים לקבל את התואר "עשרת ימי אחדות". זכר הקדושים ושמחת התשועה מציפים את הלבבות בתחושות של אחדות ישראל, וזו משתבצת בנאומים של אנשי ציבור ואף מתפשטת בתקשורת. אולם בימי השגרה קל לאנשים לחוש אחדות רק עם הדומים להם בהשקפת עולמם ובאורחות חייהם. בציבור הדתי יש צורך מובן להדגיש את מימדי השוני והיבטי הביקורת, את המדידות הקפדניות והצבת המחיצות כלפי החושבים ומתנהגים אחרת. על כך אציע בדרך דרוש את מאמר חז"ל: "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני" (עירובין ד, א). הסיפור על ר' חיים מוולוז'ין קורא לשמר התנהלות מאחדת גם עם השונים בהשקפותיהם ובאורחות חייהם.

הגישה שאנו מבקשים לחזק כאן היא שגם כאשר יש לנו רף ציפיות מאוד גבוה, אסור לזלזל בהישגים קטנים, ויש לראות את הערך והמשמעות של כל היבט חיובי. גישה זו מציבה קריאת גם כלפי מדינת ישראל בכללותה. בציונות הדתית הוצב רף גבוה מאוד של ציפיות כלפי המדינה, ולפיהן היא אתחלתא דגאולה, ויש לשאוף לכך שהיא תהיה מדינה של קודש. הרב קוק אף תיאר את מדינת ישראל האידיאלית בתור: "יסוד כיסא ה' בעולם". הוא ציין שאנשי קודש ישנם בכל העמים, אך הציפיה הייחודית מעם ישראל היא ליצור עולם חברתי וציבורי של קדושה, שבה העם כולו יחיה "בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱ-לֹהִית" (אורות, עמ' קד).

כשמציבים רף גבוה והוא לא מתממש, עלולים להרבות בהתמרמרות וביקורת או ליפול לייאוש ומשבר. רף הציפיות הגבוה רואה במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", וכשהדברים לא מתנהלים לפי הקצב והתוכנית המקווים יש המדברים על "ראשית צניחת גאולתנו". המשכיל בעת הזאת ייתן אל לבו שחשוב להציב לעצמנו אידיאלים גבוהים, אולם בה בעת יש להעריך את מה שיש, להודות על כל הישג ולא להתייאש ממה שעדיין אין.

(קדושים תשפ"ב)