השופט, המשפט והמזבח

אחת מסוגי הדרשות הנפוצות אצל חז"ל היא דרשת 'למה נסמכה', המבוססת על ההנחה שסדר הבאת הנושאים והעניינים בתורה אינו מקרי, כי אם טומן בחובו מפתח פרשני למהות משותפת. סמיכות העניינים שבין פרשת יתרו לפרשת משפטים ודאי מזמינה התבוננות כזו, וחז"ל רומזים עליה במגוון מקומות: כל פרטי הדקדוקים והמשפטים נתנו בסיני, התורה מתממשת בפועל בדינים המסדירים את יחסי הפרט והחברה, ואף העבד העברי נרצע באוזנו כיוון ששמע באוזניו את דברי ה': "כי לי בנ"י עבדים", ובכל זאת מבקש להיות עבדו של אחר. תשומת לב מיוחדת מפנים חז"ל לעבר השופטים עצמם, הדיינים, ומי שממונים על יישום הדינים והמשפטים, ואף בנוגע אליהם הם נעזרים בעקרון של 'למה נסמכה':
"מה כתיב למעלה מן הענין 'ולא תעלה במעלות על מזבחי' (שמות כ כג), וכתיב 'ואלה המשפטים' (שם, כא א) […] אלא א"ר אבינא: כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יהו פוסעין פסיעות גסות על גבי המזבח, אלא יהו מהלכין עקב בצד אגודל, כך הזהיר הקדוש ברוך הוא את הדיינין שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין" (שמו"ר משפטים, ל).
סמיכות הפרשיות אף מלמדת על סמיכות פיזית: ומניין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח? "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ומה כתיב תמן "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (ירושלמי מכות ב).
מהו המכנה המשותף שבין כהנים לשופטים, ובין מזבח לבין מערכת המשפט? הכהנים הם שליחי העם וה' לעבודת המקדש, המאפשרת כפרה והשראת שכינה. השופטים הם שליחים האחראים על יישום מערכת הדינים שניתנה לעם מאת ה'. השוואת עבודתם למתרחש על המזבח מאפשרת לראות במשפט ממד של כפרה ותיקון שיש בעצם השבת הסדר על כנו. שהרי כאשר הכל כשורה ואין מזיק וניזוק, סכסוכי שכנים, גזל או רצח – אין צורך בדיינים. מערכת המשפט היא הכרחית לתיקון העולם, ממש כמו המזבח. כפי שמדגישים המדרשים לפרשת משפטים – במקום שבו לא נערכו דינים כראוי, אכן נתחייב העולם כליה בדין: במבול ובסדום. ואף בחורבן המקדש וירושלים: " ולא נחרבה ירושלם אלא על שהטו את הדין, כמו שאמר הנביא: 'שריך סוררים …" (ישעי' א כג). (מדרש אגדה (בובר) לשמות כא).
במשפט, כמו במקדש, יש גם משום השראת שכינה: אמר הקב"ה לדיינים הוו זהירים בדין שאני יושב ביניכם. שנאמר 'א-להים נצב בעדת א-ל' (תהלים פב א) (שם). ממילא, ההלכות הנוגעות להתנהגות הכהנים במקדש, מלמדות אותנו גם באשר ליחס הנכון של שופטים לעבודתם, המחייבת מתינות, זהירות בדין, ומתן כבוד: " ומה אם אבנים של מזבח שאין בהם חיות, אמר הכתוב שלא לנהג בהן מנהג בזיון, חבירך שהוא נברא בצלם ובדמות עאכ"ו שלא תנהוג בו מנהג בזיון" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) יתרו כ).
מעניין, התורה מתייחסת דווקא לעליה במעלות על המזבח כפסולה. עקרון זה מתאים ליחסם של חז"ל לחובת הענווה וה'ירידה אל העם' גם במקומות נוספים: "… מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' (תענית ז ע"א).
אין לנו לא כהן ולא מזבח, לא מקדש ולא קרבנות. אבל יש לנו, כל אחד ואחת במקומם, ובפרט למי שמצויים בתפקיד של הנהגה, הוראה, פסיקה ומשפט – חובה שלא לעלות במעלות, לא לפסוע פסיעה גסה, להיות מתונים בדין וקשובים אל הפונים אלינו, ומתוך ההבנה שההשוואה בין המשפט למזבח היא דו צדדית – לבוא גם בענווה גדולה כלפי שמיא.
(משפטים תשפ)