קל לנו להיות מלאי ביקורת כלפי ישראל במדבר
עשרת המכות, יציאת מצרים, והניסים הגדולים, מותירים רושם עצום אצל כל אחד מאיתנו. בסוף שירת הים, מתברר שבני ישראל אפילו זכו לנווה מדבר, עם 12 עינות מים ו-70 תמרים. מה רבה אפוא האכזבה כאשר מיד לאחר מכן מתחילות התלונות של בני ישראל:
"וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד ה' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֛נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב".
ההוד הגדול וההתחלה המרשימה, לא עוזרים כאשר בני ישראל פוגשים את קשיי הקיום הבסיסיים במדבר. חרדה גדולה משתלטת עליהם, ואיתה, נוסטלגיה מדומה המבקשת להיאחז במוכר ובידוע, ומבכרת אותו על פני העתיד חסר הוודאות.
מטבע הדברים, מייפה נוסטלגיה כזו את העבר, ונוטה לצייר אותו בצבעים וורודים, תוך שהיא שוכחת את הצרות ואת הצדדים הפחות יפים. בוורשה היו חיי תרבות והשכלה, ובמרקש חיו באחווה מדהימה לצד השכנים. הכל היה יפה, חוץ ממה שפחות.
קל לנו להיות מלאי ביקורת כלפי ישראל במדבר, ואמנם משה ואהרן כועסים עליהם: "…בְּשָׁמְעוֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵֽינוּ" (שמות פרק טז), ואולם נראה שדווקא הקב"ה מבין את הקושי, ואף נענה לו: "'ובקר וראיתם את כבוד ה" – מכאן אתה למד שבפנים מאירות ניתן המן לישראל" (מכילתא דר"י בשלח ב).
המן אמנם יורד בפנים מאירות: "כיצד המן יורד לישראל? יוצאה רוח צפונית ומכבדת (מטאטאה) המדבר, יורד מטר מכבס הארץ, והטל עולה, והרוח מנשבת בו, ועושהו כמין שולחנות של זהב, והמן יורד עליהם" (שם, ג).
המן יורד בבקר. השלו, לעומתו, יורד בערב: "השלו ששאלו אותו ממלא מעים (במצב של שובע), ניתן להם בפנים חשכות. אבל המן, ששאלו אותו כהלכה, ניתן להם בפנים מאירות". לא כל התלונות שוות.
הקב"ה יודע את סוד ההוויה האנושית: לא די בארועים נשגבים של שיא והתעלות. לא פעם דווקא ארועים כאלה מזמנים אחריהם נפילה הנובעת מהמפגש הבלתי נמנע עם היומיום על קשייו ואתגריו. המטרה של יציאת מצרים לא תוכל להתממש בלי שלעם יהיה צורך בסיסי כמו לחם. לחם הניתן בפנים מאירות, מורה לעם את המשך דרכם בחסד.
ואולי יש בזה גם פירוש לאמירה לפיה "קשה זיווגם כקריעת ים סוף". שהרי לכל זוג לא די בפסגות של ארועי החתונה – דרכו תצלח אם אחרי קריעת ים סוף שלו, ידע לצלוח את אתגרי היומיום, את השיר הפשוט של הלחם, בוקר בוקר בפנים מאירות.
(בשלח תשפ"ג)