דור ה"עקבתא דמשיחא"

דווקא במצב הקשה ביותר, במצב של חושך וגישוש נואש בתחתית הבור – עלינו לדעת לפלס דרך, לטפס ולהיאחז בחבל תוך מסירות נפש

ידועים דברי רש"י בפתיחת הפרשה על המילים 'והיה עקב תשמעון': "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון…". מה הביא את רש"י לפרש כך? הוא מבקש למעשה לענות על השאלה- מדוע התורה השתמשה במילה "עקב" במקום המילה "אם", אם שתי המילים הן מילות תנאי? מתוך כך רש"י מקשר בין המילה 'עקב' לשמירת המצוות.

לאחר סיפור ארוך שסיפר לי, סבי אבא גדעון מנגשה זצ"ל אמר כך (במילים שלי); צפויה להגיע תקופה בה כל אחד יטען לגדלות. תקופה שבה אין כבוד, אין גדול ואין קטן. תבוא תקופה בה הילדים משתיקים את אבא ואמא ולא מאפשרים להם לדבר. אדם שאינו ראוי לתפקיד יוכיח שהוא ראוי לתפקיד. בני אדם שאינם ראויים להנהיג ירצו להפוך למלך/לרב (לקייס) ביום אחד. תקופה בה אנשים גסים הופכים ביום אחד לעשירים. תקופה שבה בני אדם החושבים שמעמדם הסוציואקונומי/ הפוליטי/ עדתי/ דתי נמוך, או שאין להם מספיק השפעה – יבקשו לעשות מהפכה, ויזלזלו בכל הסדר החברתי ההיררכי הקיים. מהפכה חברתית ופוליטית שבה כל האנשים החשובים לא ייחשבו כחשובים ואז אנשים העניים והחלשים יתפסו את השלטון. זה זמן לא טוב. זהו זמן רע, אבל זמן זה עוד יבוא. (עד כאן דברי סבא שלי). שמעתי זאת כמעט יותר משלושים שנה.

השבוע נתקלתי בפירוש חסידי על הפסוקים שבפתיחת פרשתנו, פרשת עקב. פסוק זה מתייחס לדור "עקבתא דמשיחא". במילה "עקב" יש שני צדדים סותרים. מצד אחד, העקב נמצא במקום הנמוך ביותר בגוף, בו אדם דורך, ו'לא רואה ממטר'. כלומר; דור 'עקבתא דמשיחא' הוא דור בו החוצפה תגדל, תהיה התנהגות מזלזלת ופוגעת, כפיות טובה, גילוי של עזות מצח. ומצד שני, דווקא דור זה מרמז על דרגה עליונה ביותר. מילה אחת קטנה ושני קטבים מנוגדים גלומים בה.

אין ספק שאנו מצויים בעידן של שפע. מדינת ישראל ועם ישראל נמצאים היום בשיא התגלמותם, אנו זוכים לראות במו עינינו בנס קיבוץ גלויות והצלחה טכנולוגית כלכלית שהיא ממש אור לגויים. מדינת ישראל עושה הרבה מאוד טעויות אבל היא איננה מפלצת כפי שרבים חושבים. היא איננה מפעילה טרור סתם ככה, כי בא לה, המדינה איננה פוגעת והורגת חפים מפשע. לא שחורים ולא לבנים, לא ערבים ולא פלסטינים, לא שמאלנים ולא ימניים.

מצד שני, נראה שדווקא בתקופה זאת צצים ועולים צדדים שמאיימים על הסדר החברתי התקין. עם כל השפע שיש בתקופתנו דומה שכאילו כל קבוצה נוטה לראות בזו האחרת את הגיהנום שלה. במקום שאנו נראה באחר את מקור הנחמה ותקווה אנו נוטים לראות בו את מקור האכזבה, כסכנה ואיום. החשדות והשנאה הולכים ומחמירים. זו באמת תקופה מוזרה.

המסורת היהודית האתיופית ועולם הקבלה מלמדים אותנו שזאת תקופה שהייתה צפויה ולכן אנו לא צריכים להיות מופתעים. אבל, הם גם מלמדים אותנו שזאת תקופת מבחן רצינית. דווקא כאשר אנו מגיעים לעקב, לתקופת שפל שבה נראה כאילו החושך מרים ראשו ומכסה את האור, שכאילו אנו לא מצליחים להבין את המתרחש – דווקא במצב הזה נדרש מאיתנו, הן כפרט והן כמדינה, לגלות אחריות.

על המדינה להיות מוסרית, חומלת ומקבלת ובמקביל עליה להפוך לריבון – לדרוש ולאכוף באופן ברור ושוויוני – דווקא בתקופה שבה כל אחד מבקש למלוך על המדינה, להיות הריבון, כשנראה שלחצים פוליטיים מכתיבים את דרך פעולות המדינה. נראה כאילו המדינה מעדיפה להימנע או לדחות את העיסוק בנושאים החשובים במקום שעליה להיות הריבון. לצערי, נראה שהרבה מהצדדים מקבלים את החלטותיהם על פי הלחץ שמופעל עליהם, מבלי להכיר את התמונה המלאה לעומקה ומבלי לגבש מדיניות קוהרנטית וארוכת טווח. זהו מצב בו המדינה הופכת להיות חלק מהבעיה במקום להיות הפתרון. במישור הפרטי עלינו לשמוע ולהקשיב אחד לשני. דווקא שם, במקום של העקב, על פי הקבלה עלינו לגלות את עקבות המשיח. בתקופה זאת נדרש מאיתנו כפרטים לקחת אחריות. 'והיה עקב תשמעון'; והיה אם וכאשר תגיעו לעקב, לתחתית, במקום שהייאוש יכרסם והאטימות תתגבר – עלינו להרחיב את גבולות האחריות, לשמוע ולהאזין. במקום להתעלם – עלינו להתעורר. במקום להאשים – עלינו לקחת אחריות. דווקא במצב הקשה ביותר, במצב של חושך וגישוש נואש בתחתית הבור – עלינו לדעת לפלס דרך, לטפס ולהיאחז בחבל תוך מסירות נפש. וכך, כפי שטענתי במאמר הקודם, יש פה אחריות של מדינת ישראל להפוך למופת הצדק האנושי ולראות באזרחיה כמשאב ומקור נחמה ותקווה, ומצד שני- חובת אזרחיה לראות במדינה כמקור למופת הצדק האנושי.

(עקב תשפ"ב)