ארץ ישראל למרות הכל

אברהם אבינו עובר הרבה מסעות. המסע הראשון מתחיל במילים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", והמסע האחרון מסתיים כך: "לך לך אל ארץ המֹריה… על אחד ההרים אשר אמר אליך". מה ההבדל בין ה-"לך לך" הראשון, זה שפותח את המסעות של אברהם ל-"לך לך" השני, המסע שחותם את מסעותיו של אברהם? פרופ' ליבוביץ הסביר את ההבדל וכתב שתכליתו של ה-"לך לך" הראשון היא להגיע לארץ המיועד, ומשמעותו של ה-"לך לך" השני היא ללכת לעקדה. הבחנתו זו הביאה אותי להבחנה נוספת; ה-"לך לך" הראשון הוא לפני העלייה לישראל, והשני – לאחר העלייה לישראל. הראשון הוא החלום והשני – המציאות.

החלטתי לפנות לקייס סמאי אלאס ולשתף אותו ב-"לך לך" הראשון והשני של יהודי אתיופיה; לפני העלייה לישראל ולאחר העלייה לישראל. לפני העלייה, יהודי אתיופיה ישבו בכפרי ביתא ישראל. זהותם הדתית כללה זיקה עמוקה לירושלים. כולם היו דתיים – המושג 'חילוני' היה זר לעולמם. הייתה להם שליטה מלאה בחייהם ובקהילתם. ביתא ישראל ציפו לחזור בתשוקה לירושלים. עד למאה ה־19 התבטאו הגעגועים והכמיהה לירושלים בעיקר בתפילות, אך במהלך מאה זו הפכו הכיסופים למעשיים יותר. התעוררות זאת מזכירה עדויות על התעוררות לעלייה בקרב קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם באותה תקופה. היו קשיים, כמו בכל מקום, אבל הייתה שם גאווה. לעומת זאת, כדי להגיע לישראל הקהילה האתיופית שילמה- ומשלמת עדיין- מחיר כבד. המסע המפרך בסודן שגרם לקהילה לאבד קרובי משפחה יקרים השאיר אצל רבים פצע שאינו מגליד. אבל יותר מזה, כאשר הגיעו ארצה נאמר להם שישנן בעיות בזהותם היהודית והיה עליהם לעבור גיור לחומרא (אינני נכנס כעת לשאלות ההלכתיות שהובילו לדרישה זאת). בעצם, הקבוצה היחידה מכל תפוצות ישראל אשר הועלה ספק באופן קולקטיבי לגבי הזהות היהודית של חבריה היא קהילת יהודי אתיופיה. וכמובן, ישנו המחיר של תופעת החילוניות וההתחרדות בקרב הדור השני שהביאה למתחים עצומים בין הדור הראשון לדור השני של יוצאי אתיופיה בישראל.

שאלתי את הקייס- עם כל זה, עדיין היה שווה להגיע לישראל? האם המחיר אינו כבד מידי? לא היה עדיף להישאר באתיופיה כיהודים דתיים מאשר לגור בישראל כיהודים חילוניים? שאלה זאת איננה פשוטה, במיוחד לאור העובדה שהרב הראשי לישראל, הראשון לציון, קבע לפני כשנה וחצי כי במצב כזה, אם המטרה היא לגור באזור שאיננו חרדי, אין לעלות לישראל מחשש להשפעה רוחנית שלילית מצד השכנים. ובלשונו: "אם יגורו במקום כמו הרצליה וכל מיני מקומות כאלה של חילונים – הם יבואו לכאן וחס ושלום יתקלקלו. שיישארו שמה".

הקייס סמאי השיב: "לנו יש את הדם של אברהם אבינו. כמו אברהם אבינו, החיים שלנו באתיופיה היו טובים, אבל הם לא היה שלנו. החיים מחוץ לארץ ישראל הם חיים מלאכותיים, הם אינם חיים אמיתיים". הקייס סמאי אמנם ציין שבירושלים יש קדושה מיוחדת שאין אותה באתיופיה, אבל משום מה הוא לא התמקד בנושא הקדושה אלא דווקא בנקודה שהחיים בישראל לעומת החיים באתיופיה הם אמיתיים, בעובדה שהמקום הזה הוא שלנו. וזה שווה את כל המחיר בעולם.

"באתיופיה כולנו היינו דתיים ובישראל יש גם חילונים, אבל חילוני שגר בישראל לא דומה לחילוני שגר בחוץ לארץ", אמר. אמרתי לקייס: "אבל למה לשלם מחיר כבד כל כך – הטילו ספק ביהדות אתיופיה?", והוא ענה: "אבל גם אצל אברהם אבינו הטילו ספק בהבטחה הא-לוהית. היה רעב, גירשו אותו והוא היה צריך להוציא הרבה כסף. אפילו את מקום קבורתה של שרה אימנו קנה בכסף רב. אבל אברהם האמין שהמקום הזה הוא שלו. ועל זה הוא היה מוכן לשלם מחיר". המשכתי להגיד לקייס: "כאשר היינו באתיופיה חלמנו להגיע לגן עדן, לירושלים שכולה זהב, שבה מהברז זורם חלב". הקייס הגיב: "עדיף כיכר אחד של לחם שהוא שלך מאשר אלף כיכרות של לחם שהם לא שלך. ארץ ישראל היא שלנו. גם לאברהם אבינו א-לוהים הבטיח את ארץ ישראל וחיים טובים בישראל וכאשר הוא הגיע לישראל הוא היה זר בעיני תושבי המקום. ויותר מזה, א-לוהים אומר לו ללכת ולהקריב את יצחק בנו. ובכל זאת אברהם האמין בא-לוהים אמונה חזקה".

תשובתו של הקייס עזרה לי להבין שהאמונה של יהדות אתיופיה, במושגים של ליבוביץ היא "אמונה לשמה". המשמעות של אמונה בא-לוהים איננה בטובה שאקבל עבור אמונתי, אלא שעצם האמונה בו, ללא כל קשר לתוצאות, זאת הטובה הגדולה ביותר עבור האדם. אמונה זאת היא ההבנה שלחיים בישראל יש משמעות – וזאת עם כל ממשלה שתקום, ועם כל ראש הממשלה שיהיה או שלא יהיה. מי שאיננו מבין משמעות זאת יתקשה להמשיך לגור כאן בארץ ישראל. שנזכה לקיים את מה שנאמר לאברהם "התהלך לפני והיה תמים".

(לך לך תשפ"ג)