במשך מאות שנים, נחשבה הפילוסופיה לאויב מרכזי של היהדות
אחת התופעות המלוות את היהדות מאז הופעתה, היא המאבק המתמיד נגד אמונות ודעות אחרות ששררו בעולם. התקיימו בעם ישראל דברי חז"ל על אברהם העברי – שהוא מעבר אחד, וכל העולם מהעבר השני. בתחילה הייתה זו התרבות האלילית הגסה, אחר כך ההלניזם המעודן יותר, ובהמשך הנצרות והאיסלם, הפילוסופיה על זרמיה השונים, ועד לתפיסות החילוניות והאתאיסטיות של ימינו. לפעמים הגיעו הדברים למאבק פיזי, אבל מעבר לו התקיים תמיד המאבק הרעיוני, מלחמת הדעות. חכמי ישראל שבכל דור הקדישו מאמצים להתמודד עם הקושיות והביקורת נגד היהדות, להפריך את דעות הכפירה, ומתוך כך התפתחה מחשבת ישראל והעשירה.
במשך מאות שנים, נחשבה הפילוסופיה לאויב מרכזי של היהדות. הפילוסופיה היוונית מבית מדרשם של אריסטו ואפיקורוס, שנעשתה פופולרית בימי הביניים, הציגה תאולוגיה חלופית ששללה את הקשר האישי עם הא-ל, את הנבואה ואת הניסים. רס"ג, ריה"ל, הרמב"ם ורבים אחרים נאבקו איתה, ובסופו של דבר היא עברה מן העולם. אותן תפיסות אריסטוטליות, שנחשבו בעבר לשיא הקידמה וההשכלה, נחשבות היום מיושנות וחסרות ביסוס. היום לעומת זאת, המאבק העיקרי הוא נגד הגישה האתאיסטית והמטריאליסטית, השוללת כל סוג של אלוקים ורוחניות, ומאמינה רק במה שניתן לבחון מדעית.
איזו מהשתיים גרועה יותר? לכאורה, הפילוסופיה היוונית הייתה קרובה יותר לאמת – היא האמינה באלוקים ובקיום רוחני, גם אם בצורה שונה מהיהדות. אבל בעל הסולם העלה נקודה מעניינת (מאמרי הסולם, פג): דווקא בגלל שהפילוסופיה האמינה בדברים אלה, הוויכוח איתה היה קשה יותר, משום שהתפיסות שלה התנגשו חזיתית עם האמונה היהודית. הפילוסופים טענו שההיגיון שולל את אפשרות הנבואה והניסים, שהם בבחינת "נמנע המציאות". המטריאליזם, לעומת זאת, לא טוען שהאמונה היהודית היא מופרכת או בלתי אפשרית; הוא פשוט טוען שאין ראיות מספיקות לאמתותה, ולכן הוא אינו מקבל אותה. מבחינתו, הוא עוסק רק באמפירי ובמוחש, ואין לו עניין במה שמעבר להם. פילוסוף יווני שהיה פוגש נביא, היה טוען שלא יתכן שהוא אכן נביא; המטריאליסט רק יטען שאינו מאמין שהוא נביא. אין כאן התנגשות חזיתית אלא פשוט טענת "לא ראינו" – שכידוע, אינה ראיה.
לכן, אומר בעל הסולם, אין מה להיבהל מהמטריאליזם, ואדרבה, גם מהעימות אתו אנו עתידים לברר עקרונות חשובים ולהעשיר את אמונתנו.
(אמור תשפ"ב)