בשבח העניבה והמגבעת

כאשר אני רואה מישהו עונב עניבה או חובש מגבעת – זה עושה לי טוב. למה? משום שאין שום תועלת בלבישת עניבה או מגבעת. אם מישהו בכל זאת לובש אותם, סימן שהוא מבין שלבוש אינו רק עניין של תועלת, אלא הרבה מעבר לזה.
כל העניין של בגדים הוא אמנם בדיעבד; אלמלא אכלו אדם וחווה מעץ הדעת, לא היה לאנושות צורך בהם. אבל מאחר שבאו לעולם, הפכו הבגדים להיות הרבה יותר מסתם כיסוי לשם צניעות, או הגנה מפני השמש והקור. סגנונות לבוש שונים התפתחו בכל רחבי העולם, כשכל אחד מהם מבטא את התרבות והאומנות של העם שפיתח אותו. הבגד אמנם מסתיר את גוף האדם, אבל מגלה את פנימיותו; הבגדים שאדם בוחר ללבוש, מראים את מה שהוא חושב על עצמו, מה שהוא רוצה לשדר לעולם, לאיזה מעמד או מגזר הוא שייך, וכן הלאה. לכל חברה יש את קודי הלבוש שלה – מה לובשים גברים ומה הנשים, מה העשירים ומה העניים, איזה לבוש הוא סולידי ומכובד ואיזה מבטא מרדנות ופריקת עול.
העיסוק בלבוש ובבגדים הפך, בכל רחבי העולם, לשני במרכזיותו רק להשגת המזון והמחיה; כדברי יעקב אבינו, "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". זאת למרות הפער הגדול בין הנחיצות של השניים לקיומו של האדם. משאבים עצומים מושקעים בתעשיות הלבוש, הביגוד והאופנה למיניהן. על פניו זה נראה כשיגעון מוחלט; נסו להסביר בהיגיון למישהו "מבחוץ", למה בכלל צריך בגדים, מה הבעיה ללכת ערומים, ולמה צריך ללבוש דווקא את הבגדים האלה בנסיבות האלה ע"י האנשים האלה. ההיגיון היחיד בשיגעון הזה, הוא שבאמצעות הבגדים מראה האדם שהוא אינו רק חיה, אלא משהו מעבר לזה. יש לו כבוד והדר, יש לו אישיות ואופי, יש לו אמונות ודעות, ויש לו מנהגים ומסורות. כל אלה מקבלים את ביטויים באמצעות הבגדים. ללא בגדים, כל בני האדם הם שווים ואחידים; הבגדים מאפשרים יצירת מגוון שלם וססגוני של טיפוסים אנושיים, מכל הסוגים והמינים.
בזמנים עברו, היתה יותר הקפדה על הלבוש. אנשים היו מוכנים לפעמים ללבוש בגדים מאד לא נוחים, כדי להראות את מעמדם וחשיבותם. אפילו ילדים קטנים הולבשו פעמים רבות בבגדים איכותיים ומושקעים. גם אם פעמים רבות היה בכך מן ההגזמה והגיחוך, הרעיון העקרוני הוא הכרה בכבודו של האדם ומעמדו. מלך לא מסתובב ברחוב עם מכנסיים קצרים וסנדלים, ומלכה לא מקבלת קהל בגופיה. האם כל אדם, אם כן, אינו עשוי בצלמו של אלוקים, ואינו צריך לשמור על כבודו?
למרבה הצער, בדורות האחרונים הלכה האנושות והתערטלה ממושג הכבוד והחשיבות, ויחד איתם, ממרבית בגדיה. הדמוקרטיה והתקשורת הפכו את כולם לשווים, ללא מעמדות עליונים ואנשים חשובים, ואילו התפיסות החילוניות הפכו את האדם ללא יותר מקוף מפותח. אנשים הפסיקו להבין את הצורך בכבוד ובהדר, והחליפו אותם בשיקולים של תועלת גרידא. ממילא, אין להם עוד צורך בבגדים מכבידים ומסורבלים; חום הקיץ הוא צידוק מספיק כדי להסתובב ברחובות בלבוש מינימאלי, שנשים לפני מאה שנה לא היו מעלות בדעתן לצאת בו מביתן. למה צריך שרוולים ארוכים, חליפה, עניבה, מגבעת? איזה תועלת יש בהם? הם הושלכו לפח יחד עם שאר הערכים, הרעיונות והעקרונות שאינם "מביאים תועלת". האדם הולך והופך את עצמו ל"חייתי" יותר ויותר, כשהלבוש הוא רק אחד הביטויים של תופעה זו.
לכן, אני נהנה לראות אנשים שמתלבשים בצורה מכובדת למרות הכל. אנשים שמכבדים את עצמם ואת סביבתם, גם אם הלבוש קצת מעיק. זכרו: כל אחד מאיתכם הוא מלך או מלכה, ולהיות בן מלוכה זה מחייב – אבל זה מעמד ששווה לשלם את המחיר הזה כדי להיות ראויים לו
(צו תשעה)