מי רוצה לקבל פרס?

תארו לעצמכם אדם שהצליח להציל את כל המדינה מאסון; הוא פיתח מערכת שהדפה התקפה גרעינית של איראן, וכך ניצלו חייהם של מיליונים. כאות הוקרה, קיבל פרס בסך 10,000 שקלים – ומיד פתח בריקוד של שמחה. כאשר שאלו אותו, השיב האיש: "מה שהכי משמח אותי זה הפרס שקיבלתי! אני שמח גם שהצלתי חיים – אבל העיקר זה הכסף!" מה היינו חושבים על אדם כזה?

הרב קוק ב"מוסר אביך" מביא את המשל הזה כדי להמחיש נקודה. אין ספק שאדם כזה, למרות המעשה הגדול שעשה, היה נתפס בעינינו כבעל ליקוי חמור בשיקול הדעת הערכי. וכי איך ניתן להשוות בכלל בין הסיפוק שאמורים לחוש בשל הצלת מיליוני אנשים, לבין ההנאה מקבלת פרס כספי?! ובכן, אומר הרב קוק, זו בדיוק הבעיה של כל מי שעובד את ה' על מנת לקבל שכר, בעולם הזה או בעולם הבא. גם אצלו משהו מאד לקוי בשיקול הדעת.

נחשוב לרגע: מדוע ברור לנו שלהציל מיליונים זה דבר כה גדול וחשוב? משום שאנו מכירים בערכם של חיי אדם, ומבינים את חשיבותם ויוקר מעלתם. רצונו של כל אדם הוא חשוב – על כך מבוסס המוסר, המורה לנו להתחשב ברצונותיהם של אחרים ולא רק ברצוננו האישי. ודאי שרצונם של מיליונים לחיות הוא יקר עד מאד, לאין ערוך יותר מערכו של כל פרס כספי. אבל אם כך, הרי שרצונו של ה' יקר עוד יותר. הרי ה' הוא המקור לכל החיים והקיום, וכל נשמות בני האדם הן רק ניצוצות ממנו. אם כן, קל וחומר שעשיית רצון ה' יקרה יותר מכל פרס שבעולם, בין ארצי ובין רוחני.

אנשים שעובדים את ה' רק כדי לקבל שכר, או אפילו בעיקר כדי לקבל שכר, דומים לאדם שמציל חיים רק כדי לקבל כסף, או ששמח בכסף שקיבל יותר מאשר בעצם הצלת החיים. הם פשוט לא מבינים את גודלו של ה', ושהזכות הגדולה ביותר היא לעשות את רצונו, אפילו אם לא מקבלים דבר עבור כך. למעשה, הם עובדים את עצמם יותר מאשר אותו.

כדי לעבוד את ה' באמת, עלינו להבין את גדולתו ורוממותו, ואת הזכות שבעשיית רצונו, ולא לראות אותו רק כבוס שמשלם ביד רחבה. זה ממש לא הרעיון.

(בהר תשפ"ב)