בין האלוקי לאנושי במתן תורה

הגמרא במסכת שבת, דפים פח-פט, מביאה רצף של אגדתות העוסקות במתן תורה. רבות מהן מפורסמות מאוד. אביא כאן את אחת המרתקות שבהן:

"וא"ר יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו: משה, אין שלום בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? א"ל: היה לך לעזרני. מיד אמר לו (במדבר יד): 'ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת'".

בסיפור זה, מתנהלת שיחה בין משה רבינו לבין הקב"ה סביב מה שנראה כעיסוק וליטוש אחרון, ואולי אף לא הכרחי, בהכנות למתן תורה: קשירת כתרים לאותיות.

ניתן לראות כאן התייחסות לשני הקשרים מקראיים: האחד הוא סיפור מתן תורה שבפרשת יתרו, והשני הוא הפסוק ב-במדבר יד: "ועתה יגדל נא כוח ה' כאשר דיברת", שהם דבריו של משה רבינו לקב"ה לפני שהוא מונה בפניו את שלוש עשרה המידות, ומבקש את סליחתו לעם, לאחר כעסו הגדול בפרשת המרגלים. "וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ ה' כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: ה' אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד […] סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ […] (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה' סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ".

הסיפור מפרש למעשה את שני ההקשרים המקראיים, זה מכוח זה: התורה אמנם ניתנת מלמעלה, אך השתתפותו של האדם הכרחית. משה 'עוזר'. כביכול מזכיר בפני הקב"ה את מידותיו, את דרכיו שמכוחן נוצרת ברית בין הקב"ה לעם ישראל.

השאלה הפרשנית מובנת יותר כאשר מתבוננים בפסוק ב-במדבר, ובאמצעותו אנחנו מבינים שיש שאלה כללית וגדולה יותר על עצם המתח שבין האלוקי והאנושי הטמון במתן תורה. מתח זה בין האלוקי לאנושי בא לידי ביטוי גם בסיפור מפורסם אחר בעל פתיח זהה, המופיע בדף פח: "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! (תהילים ח) 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים'".

גם כאן, פסוק ממקום אחר במקרא, תהילים במקרה זה, מסייע בהבהרת המתח ופתרונו.

גם כאן, משה הוא שותף ומתבקש לעמוד ולענות למלאכים, כגורם עצמאי ושווה ערך.

בשני הסיפורים הקב"ה מודע היטב למתח ולפער שבין התורה לאדם, ואף על פי כן, מאמין בו וכורת איתו ברית, המגדילה את שם ה' בעולם.

(יתרו תשפ"ג)