'צורה וחומר' בתורת רבי שמעון

בעולמנו הגשמי הנתונים מגיעים דרך החושים, ואלו, כידוע, מטעים בדרך כלל

רבי שמעון בר יוחאי דורש 'טעמא דקרא' (קידושין סח ע"ב, ועוד), רבי יהודה אינו דורש 'טעמא דקרא'. אין מדובר על חיפוש טעמים למצוות. מחלוקת זו עוסקת רק בהתחקות אחר טעם המצווה כמכשיר לפרשנותה. מותר לחפש טעמים למצוות, אולם להלכה אסור לנו לפרש את המצווה בהתאם לטעמיה. אנו מנועים מלנסות ולהתחקות אחר מניעיו של הקב"ה, לחפש לדוגמה את 'התקלה' שבעטייה נחקק חוק הלכתי כל שהוא.

זו אינה שיטתו ההשקפתית וההלכתית של רבי שמעון. בעולמנו הגשמי הנתונים מגיעים דרך החושים, ואלו, כידוע, מטעים בדרך כלל. השקפותינו והכרעותינו מתבססות על 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". רבי שמעון, כעולה מסיפור חייו ומתורתו הענקית, דורש להסתכל על העולם – לא רק על הנתונים החיצוניים, אלא גם על אלו המסתתרים מחושינו. גמרא מפורשת היא: "ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה" (פסחים כ"ה ע"ב). הוא שם דגש בקיום המצוות לא רק על הריטואל המעשי, אלא בעיקר על הכוונה והמשמעות הפנימית.

את בנו הוא שולח לקבל ברכה דווקא מ – 'אנשים של צורה' (מועד קטן, ט ע"ב). חומר, הוא מה שנקלט בחושינו. צורה היא עיבוד נתונים פנימי של המתבונן. רבי שמעון, הוא הוא התלמיד ששאל האם תפילת ערבית רשות או חובה? על פי הרב קוק זצ"ל מסמלת תפילה זו את יכולת היחיד להתעלות בלילה שהוא זמן המנוחה מן החומר ומן החברה האנושית. כבר כתלמיד ביקש רבי שמעון לברר סוגיא זו העוסקת בפנימיות האדם.

בסיפור המפורסם ביותר (שבת, לג ע"ב), אין הוא מסכים עם רבי יהודה המסתכל באופן חיצוני על פעולותיהם של הרומאים. לדידו, כל מה שעשו- לצורך עצמם עשו. הוא 'שורף את הגשרים', מתכנס ברוחניות ומתנתק כמעט לגמרי מעולם החומר. לאחר שנגער הוא ובנו, בסופו של דבר הוא מקבל את העולם כמות שהוא. החומר, על פי רבי שמעון 'החדש', יכול להוות בסיס לרוחני.

רבי שמעון, באמצעות הגותו ושיטתו בהלכה, לימדנו להתבונן בעולמות הפנימיים. 'הרב הנזיר' בהתייחסו לספר הזהר (קול הנבואה, עמ' קמז) כותב: "רבי שמעון, המיוחד בהלכה, שדורש טעמא דקרא, הוא בעל כתר שם טוב, שהשם הוא טובו, טיבו, מהותו של הדבר, גופו של דבר. לפיכך, לרבי שמעון, שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, וכן מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור בשבת".

 hazutg@gmail.com

(בחוקותי תשפ"ב)