עדת "בני ישראל" מהודו – יהודים?

קהילת "בני ישראל" מהודו היא שריד של עדה עתיקה, שהייתה מנותקת במשך כאלפיים שנה מיהודי העולם. קשה להכריע באופן מחקרי וברור מתי הגיעו היהודים להודו וכל ההשערות שקיימות מעורפלות ולא מבוססות דיין. יש הסוברים שהם צאצאים של עשרת השבטים האבודים אשר הוגלו על ידי מלך אשור בשנת 722 לפנה"ס. יש המדקדקים יותר בנושא וטוענים ש"בני ישראל" הם צאצאי שבט אשר וזבולון אשר היו יורדי ים ועסקו בבתי בד ובהפקת שמן זית, ואכן אלו היו המקצועות אשר "בני ישראל" עסקו בהם בהודו בתחילת דרכם. אחרים סבורים שהם באו מארצות ערב ותימן לפני כ-1700 שנה. האגדה המוכרת מספרת כי ספינה של גולים מארץ ישראל נטרפה ליד חוף קונקאן, דרומית למומביי. הניצולים, שבעה זוגות של גברים ונשים, קברו את מתיהם בבית קברות במקום אשר הפך בעתיד לבית הקברות של "בני ישראל".

הדיון על מעמדם של עדת בני ישראל, החל בשנת תרע"ד (1914) כאשר רבני בגדאד וירושלים נשאלו על מעמדה של העדה ומסקנתם הייתה לאסור להתחתן איתם: "ואיסורם איסור עולם עד שיבוא הגואל ודין קראים אית להו ואסור להתחתן בהם". וכן, יהודי בגדאד שבאו להודו לא התחתנו עם בני העדה מחשש למעמדם, וכך נהגו גם יהודים תימנים.

מאוחר יותר, כעשור אחרי הקמת המדינה ולאחר שבני העדה עלו לארץ, התעורר פולמוס גדול על כשרותם ומעמדם של בני ישראל, שכלל גם הפגנות של בני הקהילה. הפוסקים שבו לדון על טבעה של העדה ונחלקו הדעות אם כשרים הם לבוא בקהל. הדיון נסוב על השאלה האם יש להכיר בהם כיהודים וכן האם כשרים הם לבוא בקהל או שמא יש להם דין ממזרים. שתי שאלות אלו קשורות בטבורן שכן הקלה בשאלת היהדות מחמירה בשאלת הממזרות והחמרה ביהדותם מקלה על שאלת הממזרות והאפשרות לבוא בקהל. למרות שבתחילת הדיון על מעמדם של בני ישראל לפני כמאתיים שנה לא הכירו בהם כיהודים, בעת הקמת המדינה ועליית אלפים מבני הקהילה מהודו לישראל, רוב הפוסקים הקלו והכשירו את מעמדם היהודי. הדיון ההלכתי הוא מעניין ורחב ואיננו מתייחס לעדה זו בלבד, אלא יש לו השלכות גם על עדות אחרות בעם ישראל כגון הקראים וביתא ישראל.

בשנת 1944 נשאל הרב עוזיאל זצ"ל על מעמדם של בני ישראל וכתב שהם יהודיים ומותרים לבוא בקהל: "היהודים ששם בני ישראל נקרא עליהם הם מגזע זרע קודש של היהדות… ונקראים בשם יהודים" (בתשובה לרב הרצוג בתוך היכל יצחק אבן העזר, א, יג).

גם הרב הרצוג זצ"ל כתב באופן ברור: "התברר לי שהכת בני ישראל מהודו הם מזרע בית ישראל בלי שום ספק, אלא שאחינו הבבלים בהודו היו פורשים מהם על יסוד תשובה שקיבלו מרב מובהק בבגדד, שיש בהם ספק ממזרות…".

הרב אליעזר ולדנברג זצ"ל חלק עליהם: "הכת הזאת בני ישראל היא בבחינת אסופית זה כאלף ושבע מאות שנה בקירוב… וכל מה שנודע על אודותם מיוסד רק ע"פ הגדות בעל פה ועל יסוד השערות בעלמא… על ענין הבני ישראל אסור להתחתן אתם ואיסורם איסור עולם עד שיבוא הגואל… ובתוך זה גם לקרבם ליהדות לחוד והחיתון לחוד ואין ללמוד בכלל אחד מהשני ומה שבזה מותר בזה אסור" (ציץ אליעזר חלק י כה, ג).

הרבנות הראשית הקימה ועדה מיוחדת לדון במעמדם ובשנת תשכ"ב פורסם ספר המסכם את הדיונים והפסיקה בנושא. מסקנת הוועדה הייתה: "לא התעורר ספק לגבי יהדותם של 'בני ישראל', ומתקופה קדומה מוחזקים הם לזרע ישראל. אולם, בשם הינתקותם במשך תקופה ארוכה ממרכזי התורה התעוררו חששות הלכתיים לגבי סדר ודיני הנישואין והגירושין שנהגו בהם". בעקבות הדו"ח קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה לפיה  "בני ישראל" הם יהודים וניתן לרשום אותם לנישואין.

רוב חברי הועדה אישרו את מעמדם של בני ישראל וחלק מחברי הוועדה הצהירו שהם לא מקבלים את ההחלטה. הרבנים הראשיים הרצוג, עוזיאל, וניסים והרב שמואל רוזובסקי מראשי ישיבת פוניבז', הרב שאול ישראלי חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב עובדיה הדאיה חבר בית הדין הרבני הגדול, הרב יהושע מנחם אהרנברג אב"ד תל אביב, הרב שלמה טנא אב"ד תל אביב ורבי בנימין רבינוביץ תאומים והרב שאול ישראלי, התירו את "בני ישראל" לבוא בקהל. לעומתם, הרב קנייבסקי והרב שך, הרב משה שטרנבוך והרב אליעזר ולדנברג סברו שיש לאסור את בני ישראל, כיון שאין לדעת מה טיבם ואף חששו בהם לספק ממזרים: ו"כבר נאסרו על ידי רבותינו גדולי בבל וירושלים לפני כמאה שנה, ופשט איסורם בכל בתי דינין שבא נידון כזה לפניהם באיסור שריר וקיים ובאיסורם הם עומדים".

ברור הדבר שנסיבות היסטוריות, גלויות ורדיפות גרמו לפירוד של קבוצות שונות מהעם היהודי מסביב לעולם החל מלפני 2000 שנה ועד ימנו. למרות הקשיים לברור המצב ופסיקת הלכה, חובה על ראשי העדה והפוסקים בדור של קיבוץ גלויות להשיב את הבנים לחיק מחצבתם ולשוב ולקשור אותם לעם היהודי.

(במדבר תשפ"ב)