הגיור איננו מבחן ידע בבית הדין

פעמים רבות, שגרים הבאים לפתחו של בית הדין לגיור אומרים: "אנו הולכים למבחן בבית הדין". אולם, לאמיתו של דבר המפגש עם בית הדין איננו מבחן. מטרת הפגישה עם בית הדין היא ההיכרות האישית עם המתגייר או המתגיירת, כדי להבין את נבכי הנפש של האדם העומד בפנינו ולהתרשם מכנותו וממחויבותו של המתגייר. בית הדין לא בוחן מבחן אקדמי בעולם הידע, אלא מבחן אישיותי המנסה לבחון את כנות הגיור.

הרב יוסף אביאור זצ"ל, נהג לומר: "גר איננו תיק, הוא אדם". ברוח זו לדעתי יש ערך להכיר בבית הדין תחילה את האדם, את סיפורו, את הרקע המשפחתי שלו, את ההיסטוריה האישית ואת המוטיבציה לגיור. הוא אשר אמרתי, לא מבחן הידע  הוא העיקר, אלא רק כלי כדי להבין עד כמה הגר מעורב בעולם הדתי ובקיום המצוות.

מעניין הדבר שגם בכללי הדיון של בית הדין לגיור, (סעיף יג), אין חובה לבחון את הידע של המתגייר בטרם קבלת החלטה כלשהי בעניינו. הכללים קובעים רק כי החלטת בית הדין תינתן "לאחר שמיעת המבקש", היינו, לאחר שניתנה למועמד הזדמנות לומר את מה שברצונו לומר ולאחר שבית הדין הקשיב לנאמר. כלומר, שצריך לקיים שמיעה – לתת למועמד הזדמנות לומר את אשר על לבו ולשמוע מה שיש לו לומר.

גם בהלכה אין הוראה "לבחון" את הידע של המתגייר. הרמב"ם כותב ש"בודקין אחריו" וכו', וכן כתב ש"מודיעין אותו מקצת מצוות" וכו', וכמובן אין לגייר בלי לוודא שהדבר נעשה. אבל לעתים בית הדין משוכנע – בלי לבחון בעצמו את המתגייר – שהדין של "מודיעין אותו מקצת" בוצע כהלכתו, בגלל שאנשים הנאמנים על בית הדין, מורים, משפחות מאמצות, מתארים את התהליך שעבר המתגייר. בנסיבות שכאלה אין צורך הלכתי שבית הדין יבחן את המתגייר בעצמו.

לא ניתן להתעלם מכך שבין הפוסקים האחרונים, מוזכר נושא מבחן הידיעות בבית הדין, אולם יותר כדרך להכיר את הגר. כך למשל כותב הרב משאש בתבואות שמ"ש: "ובזמננו זה אנו מוסיפים לתת להם שיעורים בענייני הדת האמונה, והחגים וטעמם, והשבת וטעמו, ועניני כשרות הבשר ובב"ח, וטהרת המשפחה, ועושים לה בחינה יפה בכל העניינים הנ"ל, וכשהיא יודעת, וגם מקבלת הכל בסבר פנים יפות, אזי מקבלים אותה להכניסה תחת כנפי השכינה" (יו"ד סימן קד). וכן כתב הרב עמאר: "ומיהו בבתי הדין נוהגין לבדוק הדק היטב אם למד את ההלכות כראוי, וגם אם אכן יש כנות ונכונות לקיים את המצוות… על בית הדין המגייר לבדוק כראוי אם המתגייר למד ויודע את עיקרי האמונה וכן למד את ההלכות הבסיסיות של היהדות" (שמע שלמה חלק ז' יו"ד סוף סימן יג עמ' קמז).

בית הדין לא חייב לבחון את הידע, אלא את כנות הגיור, את רמת ה"מתאמצת היא" כדרכה של רות המואביה. אחת הסיבות לכך שאין צורך במבחן ידע מדוקדק ומפורט היא כיוון שבקבלת הגר, לא הכמות קובעת אלא הכוונה והמחויבות הכללית. מתוך דברי חז"ל והפוסקים ברור שאין הגר נדרש לעבור על כל שולחן ערוך או לסיים ש"ס ופוסקים ואף לא להכיר את ההלכה על כל פרטיה ודקדוקיה, אלא מודיעין לגר מעט מאד מסך הכל מכלול המצוות שבתורה שבכתב ותורה שבעל פה. הרמב"ם מסביר שאין צורך להרבות בכמות של הודעת המצוות "שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך הטובה לדרך רעה, שבתחילה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון רכים" (איסורי ביאה, י"ד, ה"ב).

באופן פרדוקסלי יכול להיות מצב שהמצוות אינן ידועות לגר כלל ובכל אופן ניתן לקבלו, כדברי בעל שרידי אש: "היינו עצם הקבלה בדרך כלל, שמכניס את עצמו בעול המצוות שנצטוו ישראל. ואעפ"י שאינו יודע פרטי המצוות, מכל מקום נחשב לקבלה, כיון שמקבל על עצמו בדרך כלל לשמור דיני התורה". ללמדנו שחיסרון הידיעה אינו מעכב את הגיור, אבל חיסרון הכוונה כן מהווה עיכוב בגיור.

שלב ההכנה לקראת גיור, דורש ידע, רגש ומעשה. ראשית יש צורך בידיעה של האמונה היהודית שהגר מאמץ לליבו, את האמונות והדעות המהוות את התשתית הרעיונית של היהדות וכן של המצוות וההלכות המעשיות. ידיעת המצוות הוא הבסיס בכדי שהגר יוכל להחליט מתוך ידיעה והבנה למה הוא מצטרף ומה הוא מקבל על עצמו. אבל הידע איננו מספיק, יש צורך גם ברגש, בחכמת הלב ובזהות יהודית וביישום הידע והרגש בחיי היום יום באורח החיים היהודי.

(שופטים תשפ"ג)