הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מחנה ישראל במדבר הסובב סביב המשכן מהוות מוקד לחזון העמוק על אחדות האומה הישראלית. דמות המחנה מלמדת על כך שכל שבט ושבט עומד עם דגלו הוא, בצבע המיוחד שלו ובמהות המיוחדת שלו, ומכוח ייחודיות זו באים כולם למרכז הקודש – המשכן, העומד במרכז המחנה. "אחדות אינה אחידות" – זהו אחד המשפטים העמוקים ביותר והנכונים ביותר בשעה שאנו מבקשים להעצים את האחדות באומה הישראלית. אין טעם בחברה שכולם בה חושבים את אותו הדבר, ואין משמעות לדיאלוג אם הוא נעשה תוך ניפוח עצמי ותודעה כאילו האמת כולה מצויה במקום אחר. ישנה חשיבות עליונה של בירור ומחלוקת כשהיא נעשית לשם שמיים, ולא לחינם קבעו חכמים כי הלכה נפסקה כבית הלל דווקא משום שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם.
ברם, רבים שוכחים כי ציור פסטוראלי זה של אחדות מקווה ומצופה הוא רק צד אחד של המטבע. ניתן להסיק כך מחיי הזוגיות של כל אדם. אף הזוגיות הינה מקום בו מביא כל אחד את ייחודו, ואין הבעל והאישה זהים האחד לשני. לא זו בלבד שנבראנו שונים ואין זכר דומה לנקבה, עוד יש הבדלים מהותיים שבין הנפשות השונות הפועלות במשפחה. בשל כך, אין זה מספיק שכל אחד יחנה במלוא דגלו צבעו ועוצמתו סביב משכן הבית האישי; זוגיות אינה יכולה להיבנות בלי שכל אחד משני הצדדים נסוג ממלוא הופעתו, מפנה חלל לשני כדי שהוא יוכל להיכנס ולפעול בתוכו, מוכן להיכנס לעולמו של השני בעדינות וברגישות בלי לדרוס ובלי לרמוס מתוך כוונה להתעצם דווקא מהמפגש ההדדי ועוד ועוד. בשעה שכל אחד מבני הזוג מלא בעצמו, ומוכן לאחדות ביניהם רק אם הוא יבוא לידי ביטוי במלואו, והוא לא למד את סוד הענווה והנסיגה – ישנן שתי אפשרויות: אפשר שלבן הזוג השני יהיה נוח המצב הזה, והוא יעדיף להיות כנוע ומצמצם, ולהותיר את המשפחה להופעה של צבע אחד בלבד. ברם, אם אף לו אישיות חזקה, ואף הוא חפץ בהופעת עולמו האישי והפנימי – הפיצוץ הוא בלתי נמנע.
הדברים נכונים גם במישור הלאומי והחברתי. המשפט "אחדות אינה אחידות" הוא רק חלק מהכללים המחייבים את השואפים לאחדות. פעמים רבות נישא שם האחדות ברמה, אך למעשה מדובר בחתירה לשלטון יחיד של אחד הצדדים, ובעלבון ובוז לשני על אף המילים היפות. לא לחינם אנו מוצאים כי כמעט כל גוף מפולג ומפוצל בוחר לו דווקא את הכינוי "המאוחד" "האיחוד" "איחוד" ועוד מילים מעין אלה, הבאים לחפות על דבר מה פגום בתפיסת האחדות. גם במישור החברתי ובמישור הלאומי נתבע כל החותר לאחדות והמדבר בשמה לענות על השאלה הגדולה: מה אתה מוכן להביא עמך לאחדות זו, והיכן אתה מוכן לפסוע לאחור? מה המקום שיש בעולמך לתפיסות העולם של השני, ועד כמה אתה מבין כי בכניסתך לחופה עימו אתה מקבל על עצמך לא להביא את כל מה שיש בך לידי ביטוי? האם אתה מוכן להיכנס לעולמו של השני על קצות האצבעות, או שאתה מתכוון לרמוס ולדרוס את מה שהוא מאמין בו?
קשה אפוא להיות אדם המאמין באמונה שלמה בתפיסת עולם מסוימת, ויחד עם זאת להיות אדם החותר לאחדות והמוכן לשלם את מחירה. נוח מאוד להתעלם מהעובדה כי האחדות לא רק מעניקה כי אם גם תובעת, וכי במסגרתה של האחדות הקיימת בעולמנו נאלץ כל אחד לחוש עצמו כחסר וכחלקי, ולחפוץ בכך שגם השני יעשה זאת. ממשנת הראי"ה למדנו כי עמדה כזו אינה רק חיונית למען האחדות – היא חיונית למען מחזיק הדעה עצמו, הזוכה בכך שהוא ניצול מקיצוניות יותר של עמדתו עצמו, שבצורתה הבלתי מוגבלת היא עלולה להפיל אותו בעצמו.
(במדבר תשסח)
