תפילה על החולה – מדוע בשם האם?

מובא בפרשתנו, אחרי שד' העניש את מרים בצרעת על זה שדיברה לשון הרע על משה רבנו, אהרן מבקש מאחיו, "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנו… וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ד' לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר י"ב יא-ט"ו). אהרון ביקש ממשה שני דברים, שימחל לו ולמרים על הפגיעה שגרמו לו באמרם עליו לשון הרע, וגם שיתפלל לד' כדי שמרים תתרפא מצרעתה. הבקשה הראשונה מובנת בהחלט, רק משה – הנפגע – יכול לסלוח על העוול שנעשה לו. אבל הבקשה השנייה תמוהה, למה אהרון זקוק למשה כדי להתפלל לד' ולבקש את רפואתה של מרים? מדוע מרים לא יכולה בעצמה להתפלל על כך? נראה כי לפנינו מקור חשוב לתפילת החכם על החולה כפי שמובא בגמרא, "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, יילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" (בבא בתרא קט"ז ע"א). על יסוד זה כותב בעל 'הנימוקי יוסף' "מנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו" (בבא בתרא, נ"ג ע"א).  הרמ"א מביא את דברי הנימוקי יוסף האלה ומוסיף עליהם, "ונראה שמזה נהגו באלו המדינות לברך החולה בבית הכנסת ולבקש עליו רחמים" (דרכי משה הקצר, יו"ד, של"ה, סעי' ב').

בשנים האחרונות, אנו עדים לניסיונות לחקור באופן אמפירי את תרומתה של התפילה מרחוק בריפוי מחלות שונות. חשיפה בולטת של הנושא לקורא במדינות המערב ניתנה בשנת 1998 במאמר דווח על ניסיון קליני שנוהל ביחידה לקרדיולוגיה במרכז רפואי בארה"ב.

על פי האמונה הדתית הרווחת, יש בכוחה של התפילה לשנות את מצבו וגורלו של האדם לטובה, כפי שנכתב בתפילת ראש השנה, "תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". הוגי דעות ותיאולוגים שונים ניסו לפתור את הפרדוקס של אפשרות שינוי הרצון הא-לוקי הנצחי בידי תפילת אדם. הטענה הרווחת היא שאין שינוי ברצון הא-לוקים הנצחי ששואף להטיב, ושבעקבות פעולת התפילה, האדם משתנה נפשית, רצונו מתעלה ומתעצם, נשמתו מיטהרת, כך שהוא כבר איננו אותו האדם, שהיה לפני התפילה, ולכן או שהגזרה מתבטלת, או שנפתחים לפניו שערי תבונה לכלכל את צעדיו, או שהוא מקבל מוטיבציה והניע פנימיים, להגשים את בקשותיו ומשאלותיו.

חתן פרס נובל ברפואה ד"ר אלכסיס קארל כתב "התפילה היא צורת האנרגיה רבת העוצמה ביותר שניתן להפיק. זהו כוח ממשי כפי שכוח משיכת האדמה הוא מוחשי. כרופא, ראיתי אנשים אשר לאחר שכל שיטות הריפוי האחרות נכשלו, נחלצו ממחלה, וממרה"

הזכרת שם החולה בתפילה לרפואתו נזכרת להלכה בראשונים. כך למשל, במנהגי רבי שלום מנוישטט, ראש ישיבה, פוסק ומקובל באוסטריה בשלהי תקופת הראשונים, מחבר ספר הלכות ומנהגים, המהווה ספר חשוב בקביעת מנהגי אשכנז, הכותב שמי שעומד אצל החולה ומתפלל עליו אין צריך להזכיר שם החולה, וראיה ממשה רבינו ע"ה "א-ל נא רפא נא לה", ולא הזכיר שמה של מרים, אבל כשמברכים החולה ואינם עומדים אצלו, יש להזכיר שמו (סי' ת"ג). כך מובא גם במהרי"ל הלכות שמחות. המשנה ברורה סיכם הדברים (סימנים, קט"ז, קי"ט). הוסיף את הערתו המעניינת של הרב וולדינברג בעניין הזכרת תארים וכינויי כבוד בתפילה לחולה, "המתפלל על אביו או על רבו… נראה כי אין לומר בתחינתו רפא נא לאדוני אבי או אבא מרי או רבי ואלופי… שאין גבהות לפני המקום" (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ה, פר' י"ג).

המנהג הנפוץ להשתמש בפלוני בן פלונית מפליא. רשימות יוחסין במקרא בדרך כלל מסודרות על פי האב, "לבית אבותם" (מפקד במדבר א'). מפסוקים אלו הסיק אמורא רב כי "משפחת אב קרויה, משפחת אם אינה קרויה משפחה" (בבא בתרא ק"ט ע"ב). במסמכים משפטיים כגון כתובות, גיטין ושטרות משתמשים בשם האב. ההלכה קובעת שהעולה לתורה יוזכר בשם אביו "פלוני בן פלוני" (או"ח, סי' קל"ט, סעי' ג'). כך גם ב"מי שברך" שלאחריו. הבן איש חי, בספרו "בן יהוידע", ביאר, "נראה לי בסייעתא דשמיא טעם מפני שהאישה אין עליה קטרוגים (=האשמות) כל כך כמו האיש, חדא (=דבר ראשון), שהיא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, ועוד מוצלת (=ניצלת) של ביטול ושל קרי" (ברכות נ"ה ע"ב).

האמורא אביי שהיה יתום מזכיר את האומנת ואומר "אמרה לי אם, כל מנייני (רש"י, לחישות) בשמא דאמא", ומסביר המהרש"ל בספרו "חכמת שלמה" "דווקא נקט 'פלוני בן פלונית' שבני אדם מכירין האישה שהיא אם הוולד יותר מאביו, כך שמעתי" (שבת ס"ו ע"ב). העיקרון של "האם בטוחה", עומד בסתירה לכך שבשטרות ובכל שאר המקומות מזכירים שם אביו ולא שם אמו. הרב משאש סבור כי הדבר קשור בלחשים שהיו נשים מצויות בהן יותר.

(בהעלותך תשפ"ב)