וַיִּגַּשׁ

מדי פעם, כאשר 'צוללים' לתוך פרשת השבוע, מעיינים בפירושים השונים, במדרשים, בקושיות ובתירוצים, טוב לקחת קצת אוויר, לקחת שני צעדים אחורה, להסתכל על הפרשה, על הדמויות, על העלילה במבט על, לעצום את העיניים ולחשוב.

לחשוב מעבר לפסוקים המוכרים, לעלילה הידועה, לפרשנויות השונות – מה בעצם הפרשה הזו אומרת לי, כאן ועכשיו? מה אני לוקח ממנה לחיי העכשוויים?

פרשת וירא, מציבה בפנינו את שני הקצוות של המין האנושי. את שיא הטוב מול שיא הרוע. את שיא הטוהר מול שיא הטומאה. את שיא התמימות מול שיא הרשעות. את אברהם מול סדום.

כל גיבורי הפרשה הם ילודי אישה. לא מלאכים ולא שדים. כולם יצאו מרחם אישה, וכולם בני אנוש. והנה- האחד מסמל את שיא האמונה והחסד, והאחרים מסמנים את שיא הרשעות והרוע.

התורה מציבה בפנינו את שני הקצוות של המין האנושי, מראה לנו עד איזה גבהים יכול המין האנושי להגיע ומאידך גיסא עד אילו תהומות הוא יכול להתדרדר.

ועכשיו- הבחירה בידי כל אדם להחליט היכן הוא ממקם את עצמו על הרצף האנושי – האם בסביבת סדום או בסביבת אברהם? האם בסביבת גומלי החסדים או בסביבת הגזלנים ואנשי החמס?

פעמיים בפרשה אנו נתקלים במילה 'וַיִּגַּשׁ'.

פעם אחת אצל אברהם, כאשר הוא ניגש לנסות להציל את סדום: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע",

ופעם שניה בסדום, בשיא הרוע- "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת".

בכך מציבה התורה לנגד עינינו באופן הבהיר, הממוקד והחד ביותר את גבולות הגיזרה של המין האנושי, את עיקרון הבחירה החופשית, ובעצם שואלת כל אחד ואחת מאיתנו הקוראים את הפרשה והצופים במחזה- איפה אתה בסיפור הזה? איזה סוג של "וַיִּגַּשׁ" אתה? האם אתה 'וַיִּגַּשׁ' של לימוד זכות ושל חסד, או חלילה אתה 'וַיִּגַּשׁ' של שוברי הדלת, אנשי החמס והרוע?

אין שתי קצוות מרוחקות האחת מהשנייה מאשר אברהם וסדום. אין יכולת לאף בן אנוש, כאז כן עתה, מלהתחמק מן השאלה היכן הוא נמצא על הרצף האנושי הזה.

כיצד מצליחים להתמקם על הרצף הזה כמה שיותר קרוב לצד של אברהם?

אברהם נותן לנו קצה חוט, כיצד ניתן להשתדל ללכת בדרכיו, כיצד ניתן להתרחק ככל האפשר מסדום ולהתקרב ככל הניתן לאברהם.

קצה החוט רמוז במילה אחת שהופכת להיות מילת מפתח, מעין קוד יהודי פנימי לאורך כל הדורות- 'הִנֵּנִי'. מילה עליה אומר רש"י במקום: "כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא, ולשון זימון".

כאשר נקודת המוצא של האדם לבורא, לעולם ולחברה היא 'הִנֵּנִי', גדול הסיכוי כי ה'וַיִּגַּשׁ' שלו יהיה לצורך חסד ואמת. (וירא תש"פ)