מרדכי גרנביץ
לא משנה מה קורה לך, אל תפסיק להיות קרוב וקשור לאנשים שאתה מכיר, לקרובים שלך, אפילו אם אתה מרגיש שאתה יהודי והם עובדי אלילים…
כנראה אין לנו איך לתאר או לדמיין את השיח בין אברהם ויצחק כשהם ירדו מהר המוריה אחרי העקדה, סביר להניח שהיתה שם תחושה של דבקות גדולה. מבלי להיכנס בכלל לסיפור העקדה עצמו, שהוא הרי דורש בירור ועיון. אני מדבר נטו על המצב שלהם, האוירה. אפשר לשער שזאת היתה אוירה כזאת של התמסרות טוטאלית ונחרצת לעבודת האלוקים, משהו שמבטל את כל החשבונות כנראה, את כל שאר השיקולים, משהו שעומד אל מול העולם כולו, אבא ובן שהולכים יחד "עד הסוף".
ואז, מגיע שליח ומעדכן את אברהם שלאחיו נחור, עובד האלילים, מגיע מזל טוב! נולדו אצלו צאצאים. היינו מצפים אולי שזה לא יהיה מעניין כל כך בשביל אברהם, הוא כבר בקטע אחר בחיים, הוא עובד את ה', מה לו ולשמחות משפחתיות של מאמיני פסלים. אז היינו יכולים לתאר לעצמינו שאולי זה לא מספיק חשוב, שאולי הוא היה אמור להגיב ככה בבוז, מה אכפת לי שנולדה לאחי איזו נכדה גויה בשם רבקה… אבל התורה מספרת את זה בעניין. והנה רבקה, האחת והיחידה, מגיעה משם…
ר' שלמה קרליבך, שבערב שבת הזאת חל היארצייט שלו, מספר שכאשר הוא היה ילד בן שש, אבא שלו דיבר איתו על זה, בשם הסבא שלו. הוא דיבר איתו על אברהם אבינו בסיטואציה הזאת ואמר לו: לא משנה מה קורה לך, אל תפסיק להיות קרוב וקשור לאנשים שאתה מכיר, לקרובים שלך, אפילו אם אתה מרגיש שאתה יהודי והם עובדי אלילים…
***
זה נשמע עוד ווארט נחמד, אבל זה לא קל. כמה פעמים אדם באמת מתקשה למצוא טעם כלשהו בקשר משפחתי או חברי כשהוא נמצא מנטלית במקום אחר. כמה פעמים אדם מתקשה להחזיק קשר טוב או עין טובה כשמישהו סביבו למשל חצה את הגדר לכיוון אחר, שנראה לו פחות קדוש, פחות אמתי. קשה לתת בזה כללים כמובן, או לבוא בטענות, אבל גם בלי ללכת לסיפורים של קצוות, כשמישהו "בקטנה" סביבי משתנה, לא תמיד קל לי. ולפעמים הדרך הכי קלה זה פשוט לחתוך, להגיד די חלאס, הוא ממש כבר עובד אלילים, למה שיהיה אכפת לי ממנו.
הסיפור של אכפתיות, של הקשבה, נכונות לראות את השני כפי שהוא, דורש עבודה. אני חושב שחשוב לדבר על זה כי זה לא יכול לקרות מעצמו בלי שזה יהיה מוגדר כמטרה ראויה, כמשהו חשוב, מרכזי, מהותי בעבודת האדם. למה שאקשיב למישהו אם זה סתם בזבוז זמן… קל לדבר על זה ולכתוב, בחיים עצמם להיות אכפתי זאת חתיכת עבודה.
***
באותו קובץ שיחות של ר' שלמה, (ספר "אבן שלמה" על בראשית) הוא מספר על רבי שמעון מסקרנביץ. פעם הגיע אליו יהודי שבור ורצוץ, "רבי תעזור לי. אני היהודי היחיד בכפר שלי, הבת שלי מסתובבת עם איזה שיכור פולני שפשוט מרביץ לה כל לילה… היא בשבוע הבא מתכננת להתנצר ולהתחתן איתו, ואני לא יודע מה לעשות". איזה חוסר אונים. ר' שמעון ביקש את הכתובת המדויקת, והעביר לה עם מישהו מכתב, שהוא עומד בפינת הרחוב ומחכה לה. אחרי שלושה ימים שהוא יושב שם ברחוב בשלג ובקור היא הגיעה. "למה באת?", שאל אותה הרבי. והיא עונה לו: "כי ידעתי שלעולם לא תעזוב בלעדיי"…
(וירא תשפ"ב)
