כשנזדקן

הפטרת פרשת חיי שרה מניחה בפנינו את סוגיית הזקנה. סוגיה זו מופיעה גם בפרשה ומהווה חוט מקשר, אם כי סותר, בין השתיים.
פנים רבות לזקנה
קריאה בספר בראשית, מציגה את זקנתו של אברהם אבינו ככזו המאופיינת בעוצמה רוחנית. אברהם אבינו זקן – ומבורך ("וה' ברך את אברהם בכל").
בזקנתו, מביט אברהם אל העתיד ושולח את עבדו, זקן ביתו (הזקנה כמחמאה) לקחת אישה לבנו. תפישת עולמו מגובשת וברורה באשר למקום בו יחיה הבן ולתפקידו כממשיך הדרך.
פסוקי ההפטרה חושפים תיאור הפוך של זקנה. זקנתו של דוד המלך מתוארת כחולשה: "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" (מלכים א'/א'). מתוכן הכתוב, ניתן אולי גם להסיק כי הזקנה פגעה במידת ה"עירנות" והחיבור שלו לנעשה במרחב השלטוני (עליית אדוניהו בן חגית). "והמלך זקן מאוד", נאמר על דוד, והוא בסה"כ לקראת שנתו השבעים, במחצית גילו של אברהם, המכונה בפרשה "זקן בא בימים" (בן כ 140).
הרגע בו אנו מזדקנים
ישנו רגע אחד המסמל לדידי את בוא הזקנה. הרגע הזה מתרחש כאשר אנשים צעירים מחליפים ביניהם מבטים מעל לראשו של אדם מבוגר וקולטים משהו או מבחינים בדקות שהוא לא הבחין בה. כאשר אני נקלעת למצבים כאלו, בהם העיניים הנפגשות מעל הראש הכסוף, ליבי נחמץ.
התערבותו של נתן הנביא הנזכרת בפרשה ו"הפעלתה" של בת שבע להשגת מלכות שלמה (ללא קשר לכוונתם לשם שמים), מזכירה לי מצב כזה ומעוררת בי צער כלפי המלך, אשר הפך בעיני סובביו, לזקן.
"אל תשליכיני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני" (תהילים ע"א /ט') אמר דוד עצמו בצעירותו והעניק לנו מסר חשוב ועמוק.
בני אדם אינם אלוקים. היותם בנים או צעירים אינו מחייב אותם, מלבד הצו האלוקי וצו המוסר, לכבד את הוריהם או את הזקנים סביבם.
"אל תשליכיני לעת זקנה" ביקש דוד המלך מהקב"ה. ה' אלוקי ואלוקי אבותי, בזקנתי, אנא אל תבחן אותי בעיני בשר ודם. בהיותך בוראי, התעלם נא מן הגוף המצומק, העיניים הכבדות והזיכרון האיטי. ראה את נשמתי, החיה והרוגשת לקראתך, וסייע לי שלא לכרוע תחת עולם הגוף ולחוש מושלך או עזוב.
זקנה מנטלית
שיעור גדול אני לומדת מאבי מורי, פרופ' אליעזר יפה. שיעור של ניצחון הרוח על הגוף, של עשיית מה שחשוב ומשמעותי, ללא דיחוי, ועל אף העייפות, הכאבים והפיתוי להרפות. ממנו אני לומדת גם כי להיות זקן אין משמעו רק גיל, אלא גם ואולי במיוחד, מדובר בגישה לחיים.
זקנה מנטלית, המתרכזת במצוקות החיים, בטעויות, בעומסים ובמחושי הגוף, תיתכן גם בגיל 20. בידינו נתונה הכרעה מסוימת, מתי להזדקן… ויותר מכך, חובה חברתית מוטלת עלינו, שלא "להזקין" אחרים ולהפכם למיותרים. עלינו לכלול ולשתף את העולה החדש, את השכן, את ההורים, את בעלי הצרכים המיוחדים ואת כל מי שיש פוטנציאל חברתי להדרתו.
דוגמא מופתית ליישום הדברים, ראיתי לאחרונה בחתונה. מעשה בסבתא מבוגרת ומוגבלת תפקודית, שבתה חיתנה את הבת /הנכדה. במהלך הריקודים, נגשה אם הכלה אל אמה והביאה אותה, על כיסא הגלגלים, אל מרכז הרחבה. שם, פיזזה לפניה בשמחה עצומה, כדוד המלך המפזז לפני ארון ה'. אהבת הבת לאמה והחינוך שהעניקה בביתה, הביאו את הכלה – הנכדה ואת שלל הרוקדות להקיף את הסבתא במחול סוחף. בהביטי בהן טעמתי טעמן של שמחת תורה ושל מצוות "והדרת פני זקן" גם יחד.
"חי ה' אשר פדה את נפשי מכל צרה" אומר דוד בהפטרה, בעת חידוש שבועתו להמלכת שלמה תחתיו. ובהזכירו בידי מי נתון הכל, תוך כיבוש מכאובי הגוף והזקנה, הוא מתברך בחיים: "יחי אדוני המלך דוד לעולם".
(חיי שרה תשע"ו)