נסיעה וחניה על פי ה'

את המנוחה, שהיא במידתה נחוצה מאד לקיומו והתפתחותו של האדם, צריך לנהל בדרך הנכונה שגם היא תהיה על פי ה' 

הכתוב: "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו" מציין שני מצבים שהאדם במהלך חייו תמיד יימצא באחד מהם, או בתנועה או במנוחה. בכל אחת מהאפשרויות הללו עליו לשים עין ולהיזהר מפני האיומים או הסכנות האורבות לעולמו הרוחני והמוסרי. במסכת ברכות [כו ב] נקראת תפילת שחרית "עמידה", כמו שדרשו: "אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם". בספרו עין־איה [שם] מסביר הראי"ה מדוע ה"עמידה" מקבילה לתפילת שחרית, והסברו הוא: כי בבוקר יוצא האדם מביתו לעיסוקיו בעולם המעשה, ושם הוא נפגש עם אנשים ואירועים המעמידים אותו בניסיונות העלולים להכשילו ולדרדר אותו ממעמדו, על כן אנו מבקשים בתפילת השחר, קודם צאת האדם למלחמת החיים, שהקב"ה יסייע לו להחזיק מעמד, שסיבוכי החיים לא יגרמו לו לסגת, אלא ימשיך לעמוד באותה מדרגה שהיה בה קודם צאתו מביתו. רעיון דומה מביע הראי"ה בביאור תפילתו של רב [שם טז ב]: "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לנו… חיים שיש בהם יראת חטא", שהמובן הפשוט הוא שנזכה להיות ירא חטא בחיים שלנו, אבל הראי"ה מפרש בדרך אחרת: "שתהא יראת חטא שלנו מעורבת עם החיים" וכוונתו היא: שישנם אנשים שיראת החטא שלהם אינה יציבה דיה, ועל כן כל עוד הם רחוקים מחיי המעשה הסואנים, מהמון החיים וסבכיהם, בהיותם סגורים בבית המדרש או בחממה דתית, הם יהיו יראי חטא. אבל כאשר יבואו בחברת החיים, להתעסק במסחר או במדעים שונים, עלולה להיפגם בהם יראת החטא, מפני שאין יראת חטאם מופנמת אצלם במידה מספיקה ואינה מסוגלת להשתלב יחד עם חייהם המעשיים. על כן ביקש רב בתפילתו שיזכה שתהיה בו יראת חטא גם בהיותו בתוך החיים עצמם, כמו שדרשו חז"ל [יומא עא א] על הפסוק: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" – "זה מקום שווקים". כך שגם בהיותו בתוך חיי המעשה יקיים בעצמו: "על פי ה' יסעו בני ישראל".

ההליכה ולא המנוחה היא המצב הטבעי של האדם, כמו שכתב המהר"ל מפראג  [נתיב התורה א]: "בעולם הזה נקרא האדם הולך, שאין האדם בעל הנחה כלל" וכן כתב הגר"א [משלי טו כד]: "האדם נקרא הולך, שצריך לילך מדרגא לדרגא, ואם לא יעלה למעלה יירד מטה חס וחלילה". זהו המצב של האדם כאשר הוא נמצא בפעילות. ואילו המצב האחר בו נמצא האדם הוא מצב המנוחה, ובמצב הזה הסכנות והמכשולים הם לא פחות, והרבה פעמים אף יותר מאשר סכנות הקיימות בעת ההליכה. הסכנה בשעת החניה היא מפני שהאדם קופא על מקומו ואינו זורם קדימה. כנגד סכנה זו תיקן יצחק את תפילת המנחה שנקראת "שיחה", כמו שדרשו חז"ל: "יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה". "שיחה" היא גם מלשון שיח, שהוא צמח הגדל ומוסיף ענפים, פרחים ופירות, כך האדם, בשעת המנחה, לאחר יום העבודה, שהצליח לשמור על מעמדו, אין לו להסתפק ב'עמידה' שלו שעליה ביקש בתפילת שחרית, אלא אז עליו לבקש שיסייעו לו לצמוח, להוסיף מעלות נוספות על אשר יש בו כבר.

חסרון נוסף יש במצב החניה שיש בו סכנת היושב בבטלה, ו"הבטלה מביאה לידי זימה" ו"הבטלה מביאה לידי שעמום" [כתובות נט ב]. גדולה מזו אמרו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" [אבות ב ב]. ולכן גם את המנוחה, שהיא במידתה נחוצה מאד לקיומו והתפתחותו של האדם, צריך לנהלה בדרך הנכונה שגם היא תהיה על פי ה', ועל שני המצבים הללו נאמר: "על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו".

(בהעלותך תשפ"ב)