עד כמה אתם דבקים בהשגת המטרות שלכם?

מידת הצלחתו של האדם תלוייה בבחירותיו, בנחישות ובדבקות שהוא משקיע בהשגת מטרותיו

השנה, כמו בכל השנים המעוברות, אנו קוראים את פרשת "בהעלותך" ימים אחדים לאחר חג שבועות, וסמיכות זו מזמנת לנו השוואה מאלפת למגילת רות שקראנו בתחילת שבוע זה. הפרשה מספרת שממש לפני הכניסה לארץ המובטחת בחר חותן משה לעזוב את עם ישראל ולשוב אל ארצו. משה ניסה לשכנעו להישאר ולהמשיך עם ישראל והבטיח לו: "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י, כט-לב). אולם יתרו דבק בהחלטתו לחזור למדיין.

רות המואביה מגיעה דורות רבים אחריו, ויוצרת מהלך של תיקון למהלך של יתרו. בניגוד ליתרו, שמצפה לו בארץ כול טוב, היא הולכת אל הארץ כאשר שום טוב אינו מחכה לה שם. כנגד "לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ", שאמר משה ליתרו, אומרת נעמי לרות: אין לי תקווה, ולכן אין טעם שתלכי עמי. לעומת בקשת משה מחמיו: "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ", דורשת רות מחמותה במפגיע: "אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ".

חמש פעמים הוזכר הביטוי "טוב" בדבריו של משה רבנו המנסה לשכנע את יתרו להמשיך במסע עם בני ישראל (לעיל), וכנגדם חמש פעמים מזכירה מגילת רות את הטוב הקשור במעשיה של רות (ראו: רות ב כב, ג א, ג י, ג יג, ד טו). רות לא מונעת מהטוב המובטח, אלא פועלת מתוך הטוב שבאישיותה מונח.

לאחר לידת עובד אמרו נשות בית לחם לנעמי: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל…” (ד, טו), ובכך הן השתמשו במטבע הלשון שהמציא יתרו, עת הגיע למדבר והכריז: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם" (שמות יח, י). יתרו שאמר אז "ברוך ה'", עוזב בפרשתנו את קהל ה', ואילו רות מצטרפת לקהל ה', ונשות קהל ה' מברכות עליה "ברוך ה'”.

נראה בברור שסיפורה של רות עוצב במיוחד באופן שנשים לב להיפוך שבין דמותה, לבין דמותו של יתרו. אי אפשר שלא לשים לב לכך שהשמות "יתרו" ו"רות" נראות כצורות זכר ונקבה של אותו שם (ואם גם אז השתמשו בכינוי “רותי”, הרי אלה אותן אותיות בדיוק). בין נקודות ההשוואה והשונות בין יתרו ורות יש לציין שליתרו היו שבע בנות, ולעומת זאת רות היתה בת אחת, אשר הייתה "טוֹבָה מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (ד, טו). שתי הדמויות המיוחדות הללו הגיעו אל עם ישראל מבחוץ, יתרו בעקבות החתן ורות בעקבות החותנת. ליתרו היתה סיבה משפחתית להישאר, שהרי בתו ונכדיו היו בין בני ישראל, ואילו אצל רות נחתכה הסיבה המשפחתית, שכן עם מות בעלה, פקעה כל זיקה בינה ובין נעמי חמותה. אולם יתרו ויתר ועזב למרות הטוב המובטח, ואילו רות דווקא דבקה ולא וויתרה למרות שהובטח לה שלא יהיה טוב. יתרו, שאותיות שמו הן אותיות המילה 'ויתור', אכן ויתר, ואילו רות ששמה קורא לצאת לתור, יצאה למסע של חיפוש ומצאה תורה.

בין מדרשי חז"ל יש שהציעו סיבות רוחניות ומוסריות שונות שהניעו את יתרו לשוב לארצו: גיור בני מדינתו, החזרת פיקדונות לבעליהם והלוואות למלוויהן ועוד (ספרי זוטא י, ל). אולם מפשט המקרא נראה שחזרתו נבעה ממניעים אישיים, כדברי רש"י: "אם בשביל נכסיי, אם בשביל משפחתי" (עפ"י ספרי עט).

יתרו החל בהבטחה גדולה כמכניס אורחים כשקיבל את משה הצעיר אל ביתו. הוא הכיר בטובת ה' לישראל, והיה הראשון בהיסטוריה לומר "ברוך ה'". הוא המשיך להצטיין כשהפך ליועץ הראשון של עם ישראל, שעל פי הדרכותיו הוקמה מערכת המשפט. אך בסופו של דבר יתרו נעלם ושקע בתהום הנשיה, ואילו רות שהחלה את דרכה כאלמנה עניה ומסכנה, הפכה לאימה של מלכות, סבתא רבה של דוד המלך, המטביעה חותם לדורות עולם, שהרואות אותה קוראות עליה את קריאת יתרו "ברוך ה'”.

השוואת סיפוריהם של יתרו ורות מלמדת שמעמדו הרוחני של האדם ומידת הצלחתו בהגשמת תפקידו עלי אדמות לא נקבעים בנתוני הפתיחה שלו, ואף לא בנסיבות חייו, אלא תלויים בבחירותיו, ובמאמצים, בנחישות ובדבקות שהוא משקיע בהשגת מטרותיו וייעודיו. אל לנו לחשוש מהתיימרות, שכן כולנו יכולים לפסוע במסע של רות.

(בהעלותך תשפ"ב)