המלחמות של אז והיום

לפני כשבוע הסתיים תרגיל חודש המלחמה 'מרכבות האש'. תרגיל של חודש שלם, חסר תקדים באורכו ובהיקפו ובתרחישים שאיתם הוא ביקש להתמודד, וביכולות שהוא הביא לידי ביטוי. זה היה תרגיל לאומי שבו השתתפו גם הגופים האזרחיים שאמורים ליטול לחלק במצב חרום לאומי. בחודשים האחרונים זכינו להיות שותפים בהכנתו, ובחודש האחרון בניהולו. התרגיל סוּקר בהרחבה ע"י דובר צה"ל בכל אמצעי התקשורת. הוא נועד להכין את צה"ל ואת גופי החירום השונים לקראת האתגרים הביטחוניים המורכבים שעלולים להתפתח בעתיד בכל הזירות. מניסיון העבר למדנו שעלינו להיות מוכנים לקראת האתגרים הביטחוניים עד כמה שאפשר, לבל נופתע. להיות מודעים לאפשרות שעלולה להיות התלקחות, ושהיא עלולה להתלקח באופן בלתי צפוי. מוכנות גבוהה גם מעלה את רמת ההרתעה מול אוייבנו. אין ספק שהם התבוננו בו בעניין ובדריכות, ויחשבו פעם נוספת אם כדאי להם להתעמת אתנו.

במקביל, אנו מציינים בחודש האחרון 55 שנים למלחמת ששת הימים. 'מלחמת המגן והישועה'. מלחמה שהסתיימה בניצחון גדול, ובניסי ניסים. אולי בשל כך תשומת הלב הוסחה מכך שגם בה הופתענו. חודשים ספורים לפני שהמצרים נכנסו לסיני ואיימו במלחמה, העריך אמ"ן, שאין סיכוי שתפרוץ מלחמה בשנה זו. שמצרים לא תפעל נגד ישראל כל עוד צבאה מעורב בלחימה בתימן, וכל עוד צבאה בכשירות נמוכה, וכל עוד לא הושגה אחדות בין כל מדינות ערב (האלוף אהרון יריב ראש אמ"ן דאז ארכיון צה"ל, תיק 1135). אחד מניסי המלחמה היה שהיו לצה"ל על כל יחידותיו, סדיר ומילואים, שלושה שבועות להתארגן לקראתה.

בשבת פרשת בהעלותך לפני ארבעים שנה יצאנו למלחמת שלום הגליל. בשבת אחר הצהרים הגיע אוטובוס לשער הישוב כדי לגייס אותנו מהישיבה (ישיבת הגולן) למלחמה. לאחר בירור קצר התברר שעלינו להתייצב במחנה ירדן שבגולן, רק לפנות ערב ואין צורך שנצא בשבת. הרגע שנחרת בזיכרון כאילו הוא היה היום, כינוס של התלמידים עם ראש הישיבה הרב שוגרמן ורבני הישיבה. אני זוכר את דברי מו"ר הרב ויצמן (כיום ראש ישיבת מעלות) על מצוות החצוצרות ועל מטרת התרועה במלחמה, שמוזכרים בפרשה: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וגו'. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י ב, ט), ואת התפילות וברכת הדרך שקיבלנו לפני היציאה.

החצוצרות נועדו לכינוס העם: "לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (שם פס' ב). כינוס העדה והנשיאים היה בתקיעה: "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ" (שם פס' ז') לעומת זאת, ההיערכות ליציאה למסע היה בתרועה: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת וגו'" (שם פס' ה). וכן גם ביציאה למלחמה: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם וגו' וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת" (שם פס' ט). רבנו בחיי קושר בין שתי התרועות הללו בהקשר למלחמה על ארץ ישראל: "אבל למסע את המחנות היו תוקעין בתרועה שנאמר תרועה יתקעו למסעיהם, לפי שהנסיעה סימן למלחמה, שהרי מחנות ישראל לקראת שבעה עממין היו הולכים להילחם בהם ולכבוש את הארץ, ולכך היו מריעין בתחילת נסיעתן" (רבנו בחיי שם פס' ב).

התרועה לפני המלחמה נועדה לעורר ולדרבן: "לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון" (ספר החינוך – מצוה שפד). ביחד עם התרועה היתה גם תפילה לקב"ה: "אלא פי' 'והרעותם' הינו תפלה! שיזעקו ויתעוררו בתפלה עם החצוצרות" (העמק דבר שם). ובזכותה: "וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (שם).  התרועה שימשה גם ל'הרתעת' האויב: "והרעותם בחצוצרות – לשבר כחם" (צרור המור  שם).

למילה 'תרועה' ו'התרעה' יש שורש משותף (אבן שושן). לפני היציאה למלחמה היה צורך בהתרעה, להכין את העם לקראתה, כדי שלא תבוא להם בהפתעה.

(מוקדש כהוקרה לחבריי במנהלת התרגילים המטכ"לית איתמ"ר, שעמלו לילות כימים בהכנת תרגיל 'מרכבות האש' ובניהולו)

(בהעלותך תשפ"ב)