השבוע שחלף עמד בסימן 'מאה ימים' לפרוץ מלחמת 'חרבות הברזל'. ימים שעמדו בסימן של גבורה ואחדות נפלאה לאחר חודשים של מחלוקת ו'שיח שנאה וקיטוב' בין חלקים שונים בחברה הישראלית.
בדברים שפרסם נשיא המדינה יצחק הרצוג השבוע, הוא התייחס ל'גורמים' המבקשים להחזיר אותנו ל'שיח השנאה' שהתקיים לפני המלחמה: "למרבה הצער, קשה שלא לראות שיש מי שבוחרים בעת הזאת לחזור אל שיח השנאה ששרר כאן עד 6 באוקטובר. כל נסיגה אל מחוזות הקיטוב ההם מאיימת עלינו באופן ישיר – על ביטחוננו, על חיינו. מותר תמיד לבקר, צריך לעיתים להתווכח – זה חלק מובהק מהדנ"א שלנו, אבל זה הזמן לנהל את הוויכוחים והדיונים באחריות, לשמור על היחד שלנו, לזכור שאנחנו עם אחד ומדינה אחת. אסור לתת לחמאס לנצח בקרב על הלכידות הישראלית. זה נכון לכולנו, ובוודאי לנבחרי הציבור ולהנהגה. מנהיגות בעת מלחמה – משמעה אחריות ללכידות הישראלית, שהיא בסיס הניצחון. כשאחינו ואחיותינו מחרפים את נפשם בחזית, עלינו להתעלות מעל הקמפיינים, מעל הפוליטיקה הקטנה והשיח המפלג והרעיל – הן בנוגע ליום שלפני והן בנוגע ליום שאחרי – ולהקשיב לזעקתם של הילדים שלנו שדורשים: 'במקום לברך אותנו שנחזור הביתה בשלום, תנו לנו לחזור הביתה לשלום – שלום בתוכנו'".
אין להסתפק בקריאתו של הנשיא. כעת נושבת רוח של אחדות: של הלוחמים – בשדה הקרב ובשיבתם הביתה, ושל היושבים בעורף, שמרגישים שותפות גורל ללא הבדל בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל, בין ליברלים לשמרניים.
החשש הגדול הוא שהקמפיין שעליו מדבר הנשיא יתחיל לכרסם באחדות. נפתח 'חלון הזדמנויות' היסטורי, שבו עלינו לפעול לייצר מסגרות של הידברות ושימור האחדות, ואף לחזקן. צריך לכבות את שריפת המחלוקת בטרם תתפשט, בטרם ייסגר 'חלון ההזדמנויות', חלילה (השוו מאמר 'קול דודי דופק' לרב סולובייצ'יק).
חכמים למדו ממצוות המצה את חובת הזריזות על כל המצוות, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לעשותן
בפרשתנו, אנו קוראים על מצוות הפסח ויציאת מצרים, שעומדות בסימן זריזות וחיפזון: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן וגו'" (שמות יב יא). "'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו" – כל עניני אכילה דרך חיפזון ומהירות הוא כאדם הנחפז ללכת" (רשב"ם שמות יב ח).
גם עניינה של המצה הוא הזריזות והחיפזון, לבל תחמיץ: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וגו'" (שמות יב לט). עפ"י הרמב"ן (שם), מצוות אכילת המצה ואיסור החמץ בכל ימות החג נצטוו לדורות כבר ביציאת מצרים. מכאן שהמצווה אינה רק לזכר, אלא ביטוי למהות של היציאה לחירות ולגאולה. עליה להיעשות בחיפזון. התמהמהות מביאה להחמצת המצה. מבית מדרשו של הגר"א הנמשך ל'תורה הגואלת' של מרן הרב זצ"ל, למדנו גם שכדי להביא את הגאולה צריך לפעול פעולה ממשית, בעיתה, ב'איתערותא דלתתא' כדי לזכות ל'איתערותא דלעילא'. ועשייה שמתמהמהת ומתנהלת בעצלתיים עלולה לגרום להחמצת השעה.
חכמים למדו ממצוות המצה את חובת הזריזות על כל המצוות, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות לעשותן: "'ושמרתם את המצות' – וכו'. אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך לא יחמיצו את המצוות. אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא שם, וראו גם מסילת ישרים פ"ז).
כך גם ביחס לחובת חיזוק האחדות שבתוכנו. עלינו לפעול כעת ולא להתמהמה, ויפה שעה אחת קודם, לבל נחמיץ את השעה! כדי שלא נתעורר מאוחר מדי.
אנחנו חייבים את זה לעצמנו, ועוד יותר לחיילינו המחרפים את נפשם להגנת המדינה, לפצועים, ולנופלים שנפלו במערכה, ומשאלת ליבם הייתה להשכין שלום בבית.
מוקדש לזכרו של סא"ל רועי יוחאי יוסף מרדכי הי"ד
להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.