אם אני חושב שאי אפשר בלעדיי, הילדים שלי פשוט לעולם לא יידעו מה לעשות עם עצמם אם אני לא אנהל את הארוע שנקרא החיים שלהם
היינו רוצים שנלחץ על כפתור והכל יקרה, שניתן איזה שיקוי פלאים לילדים שלנו והם פשוט ייצאו בדיוק כמו שחלמנו. לפחות שנגיד משהו והם מייד יעשו, לא? למי יש כח למקומות האלו שבהם זה לא הולך כמו שרצינו. גם אז, הרבה פעמים באופן אוטומטי האדם ינסה להפעיל כח, וכח הכוונה במילים, בדרישות, בביקורת, במבטים. הנקודה היא שגם אם ננצח באותו רגע, בטווח הארוך אנחנו לפעמים מפסידים. כי כח לא מעורר ממש חשק, לא מעודד אף אחד לרצות לעשות משהו.
חינוך אמתי הוא משהו שאמור לעודד ולטפח את הרצון של הילד שלי, את החשק שלו לעשות טוב בעולם. משהו שישקה אותו וייגדל אותו לצמוח ולהיות הוא, להביא את כישרונותיו ויכולותיו, סקרנותו ושאלותיו, למקום שהוא פעיל ויוזם ועושה עם עצמו משהו. לפעמים זה ממש קשה לשנות ראש, הרי התרגלנו שבגיל שנתיים אנחנו מנחיתים הוראות. כשהילד רוצה ללכת לכביש אנחנו אומרים "לא!" הכי ברור שיש. אבל כשהוא גדל זה כבר לא עובד בכן ולא, יש לו מה להגיד. ..ופה האדם נדרש לחשוב איך אני באמת מעודד את הטוב של הילד שלי, מקשיב לרצונות שלו, פתוח לשמוע דברים שאולי לא תכננתי, אבל זה הוא, והמקום הזה יעורר בו את החשק ואת התנועה לפעול בעולם. כאבא למתבגרים אני מרגיש שזו ממש עבודה פנימית של סוויץ', אני לא מחפש לנצח או לעצב, אלא לגדל ולעודד את הטוב שיש מולי בדמותו ובתבניתו.
אנחנו רואים שאלדד ומידד מתנבאים במחנה ויהושע בן נון רוצה שהם יטופלו. זה ממש סוג של מרד בסמכות מבחינתו ומשה רבינו אומר לו "המקנא אתה לי?", הלוואי שכל העם יהיו נביאים! הרש"ר הירש מסביר, שהדבר הכי גדול של מורה זה להפוך את עצמו למיותר. הלוואי שהתלמיד שלי, שהבן שלי, לא יצטרך שאגיד לו כל רגע מה לעשות. איזה נפלא זה שיש לו מה להגיד בעצמו. אני כמובן אומר את זה בשפה ובהבנה שלי ,אבל הנה מלשונו: "מנבואה זו אנו לומדים יסוד גדול: אין אדם שאי אפשר בלעדיו".
אז אם אני חושב שאי אפשר בלעדיי, הילדים שלי פשוט לעולם לא יידעו מה לעשות עם עצמם אם אני לא אנהל את הארוע שנקרא החיים שלהם, ואני עלול למצוא את עצמי במאבקי פטרונות מיותרים. המפתח הוא, שאפשר בלעדיי, ולא רק שאפשר, אלא זאת הפסגה, שהם פשוט יהיו אנשים שמבקשים אמת בעצמם, שקשובים לעצמם, שמכירים ומאמינים לגמרי ביכולותיהם וכשוריהם, שיודעים לשאול כשצריך, להגיד לא כשצריך. שהרצון שלהם בוער ויוקד ואני לא מכבה ומסרס אותו… זאת ממש עמדה אחרת.
אני יכול לגרום לילד לשטוף כלים, גם אם אין לו כח, גם אם הוא ממש עצבני, אני יכול לדרוש את זה במבט, בדיבור נוקשה, והוא יעשה את זה, אבל אם פעם אחר פעם 'רק' ככה זה יקרה, האם בטווח הארוך הוא יגדל להיות אדם שאוהב לעזור ולקחת אחריות? או שהוא יברח מזה כמו מאש? המטרה שלי זה הכיור הנוכחי, או האדם שהוא יגדל להיות? אני לא יודע אם יש כללים גורפים. לפעמים נכון לעשות כך ולפעמים ממש הפוך, הרי יש ענין של גבולות,
אבל השאלה הזאת, היא לפחות צריכה להישאל, האם אני מכוון לכך "שתהא שלהבת עולה מאליה"?
(בהעלותך תשפ"ב)