לפלס את הדרך

אם אני מבקש אמת, משהו כבר יקרה, אני לא יודע בדיוק מה, אבל תתפתח בי איזו הקשבה פנימית, כזאת שמגיעה בסוף לליבה של הדברים

הם נשלחים לתפקיד שיש בו אחריות. הם צריכים ללכת למקום שהוא הלא נודע, להתבונן, לאסוף מידע, לשים לב לדקויות, ולהכין דו"ח מפורט עבור העם השוכן במדבר. העם הזה ידע תלאות ושעבוד נוראי, זהו עם שקם על רגליו ממצב של עבדות. אף אחד לא רוצה לפשל בשליחות כזאת. הם מגיעים לשם ונתקלים בהלוויות. לא אחת ולא שתיים. הם עוברים ממקום למקום ובכל פינה אנשים מייללים וקוברים את מתיהם. איזו מין ארץ היא כזאת שבכל מקום קינה ואבל? הם באים ואומרים זאת, "ארץ אוכלת יושביה". ומה ציפינו? אם אנחנו היינו שולחים מישהו, לא היינו רוצים שיספר לנו דבר כזה?

הסיפור של המרגלים הוא סיפור קשה לעיכול. קשה להשתחרר מן המחשבה שבעצם הם חוטפים על כך שהם עושים את תפקידם. הם נשלחו לרגל ולהביא מידע אינפורמטיבי מסויים, והם עושים את זה מבלי לייפות את המציאות. האם העונש שהם מקבלים, ובכלל הטראומה הזאת המשתקפת בצמד המילים "חטא המרגלים", באה פשוט להגיד לנו שעלינו לספק גרסה שתתאים, גם במחיר של ויתור על מה שאנחנו רואים מול העיניים?

רש"י, שמספר לנו על הלוויות האלו, גם נותן הסבר: הקב"ה עשה זאת כדי שהתושבים יהיו עסוקים בבלגנים של עצמם ולא ישימו לב שמסתובבים להם מרגלים שבודקים את השטח.

נו, זה רק מעצים את השאלה, על מה הם חוטפים? על זה שהם לא ידעו לפענח כוונות נסתרות?

האמת שאין לי תשובות, אבל אני מנסה להתבונן בדברים כאלו כדי ללמוד למה שנוגע אלי, ובזה אני משתף פה.

"לומדים אנו מכאן כי אין האדם נפטר באמרו כך נדמה לי ולא ידעתי תכלית הדברים והמקרים שראו עיני… כי באמת אם היה מבקש לידע האמת היה יודע… כי יש בידו הכח להשכיל על דבר אמת אם ירצה" (עבודת אברהם – הרב אברהם יורוביץ).

ופה יש מבחינתי משהו מאד נוקב: אנחנו רגילים לדרכי הסקת מסקנות, לחשוב בהגיון מסוים. ואז, אם יש פרט שלא ידעתי – אז לא ידעתי, מה אפשר לעשות?

אבל יש פה ענין הרבה יותר עמוק: אתה מבקש את האמת? אתה מוכן לשמוע אותה? אתה מחפש באמת, גם אם זה ישמוט את הקרקע תחת רגליך, גם אם המסקנות יהיו שונות ממה שצפית או רצית, יש בך כנות? כי השאלה היא בכלל על העמדה שמתוכה אני יוצא לחפש. אם אני מבקש אמת, משהו כבר יקרה, אני לא יודע בדיוק מה, אבל תתפתח בי איזו הקשבה פנימית, כזאת שמגיעה בסוף לליבה של הדברים, גם אם לא ידעתי כל פרט ולא הבנתי כל מה שראיתי. יש בזה משהו מנחם. לפעמים זה ייקח זמן, לפעמים אעשה טעויות, אבל אמשיך לחפש ולבדוק ולהתפלל. אוי, כמה שזה שונה מהעמדה הזחוחה והנוקשה של "אני יודע את האמת, כבר ראיתי". כמה רכות ואלסטיות יש כשאדם בתדר של חיפוש. כמה תחינה ונכונות, פתיחות והקשבה.

ודומני כי בעיקר יש פה אמון בעצמינו. אמון בכך שגם במצב של חוסר בהירות במשעולי מסע החיים, יהיו אשר יהיו, בהורות או בזוגיות, בתפילה או בחיפוש העצמי, אני לא ממהר להרים ידיים, אלא ממשיך לשאול ולבקש, ולנסות לפלס את דרכי ללא פחד. כי ברור שאם אני מכווין לטוב, הרי שאני הולך אל הטוב.

(שלח תשפ"ב)