ארבעה בנים וגעגוע

"אל תעצרו אותי. מלקנות בשבת, מלאכול מה שבא לי. להתחתן בדרך שאני רוצה. תנו לי מרחב, קרקע בה אין שלילה של חופש היחיד"

אצל שייעל'ה, העולם כולו הוא הוויות דאביי ורבא. כוס תה בשבת היא אתגר קיומי. הוא לא מכין בשבת תה משקית גם בכלי שלישי. כשסבתא מבקשת כוס תה הוא עסוק בפתרון יצירתי שאמור ליישב את הכבוד לסבתא עם הסיפור של בישול. פוליטיקה הוא מנתח במושגים של "דבר האבד". כשיפגוש אדם מן הישוב, כזה שלא למד בכולל חזון איש, הוא יהנהן בנחמדות, אבל אין לו שפה איתו. כשהילדים פעם הזיקו לחלון של השכן הוא ניסה לדון איתו אם קטן שהזיק חייב, אך כשראה שאינו מצליח שקל בדעתו כי חילול ה' יכריע, נעבאך, השכן לא מבין דבר. הוא שילם מכיסו וכיוון שזה כמו צדקה. הלא אם היתה קרן למניעת חילול השם מסתמא היה תורם. אז שיהיה.

ישראל לא מאמין בכלום, ומגיע רק לקבלת שבת בשביל הילדים, או בשביל אשתו, או בשביל ההורים. זה חסר משמעות בעיניו. נו… אנחנו עסוקים בלשרוד, זה המפתח של האבולוציה, אז גם אני שורד. חברתית. איכשהו. מצחיק אותו שמיחסים משמעות לכל דבר. כשאנחנו כמו ג'וקים בקוסמוס אין סופי. זה לא שבחברה אחרת היה מוצא את מקומו. אולי אין שם כלי שלישי בשבת, אבל יש לפעמים להט בעיניים למען כל מיני דמיונות אחרים.

שלום הוא חסיד אשלג. כשחזר בתשובה גילה שכל העולם הוא משחק בין אגואיזם לאלטרואיזם. כל מעשה נבחן האם הוא מבטא רצון לקבל או רצון להשפיע. גם כשהוא עומד מול שכן שמייצג התמדה בתורה, הוא מבין שאולי זה בלון אחד נפוח. הכוונה היא מה שנותן משמעות לדברים. כך הסביר פעם לדוד שלו. 'את הארץ בנינו עם הידיים', אומר לו הדוד. 'לא עם כוונות. העוצמה הטכנולוגית שלנו התפתחה בזכות אנשים להוטים. לא משנה אם להט לכסף, למעמד, לסיפוק, להישגים. אתה מזלזל במנוע של העולם'. זה היה מזמן. הם כבר לא מדברים על דברים שכאלה. שלום עסוק בעולם שלו, ומבין שיש מי שלא מבין אותו.

ליאור רוצה עולם ליברלי. 'תנו לי לחיות', הוא אומר. אתם לא מעניינים אותי. אבל אל תעצרו אותי. מלקנות בשבת, מלאכול מה שבא לי. להתחתן בדרך שאני רוצה. תנו לי מרחב, קרקע בה אין שלילה של חופש היחיד. אוטובוסים לים בשבת מפריעים לכם? זוהי כחנות, לא אכפתיות. את חייו הוא מקדיש למאבק למען שוויון, למען מרחב פתוח בו כל אחד יעשה כרצונו. מבלי לפגוע באחר כמובן. כל מעשה או ויכוח פוליטי נמדד דרך השאלה הזאת, של חופש הפרט, לעומת צביון. של זכויות האדם, לעומת לאומנות. שיקולים צדדיים אינם רלוונטיים, כל עוד המרחב אינו נקי משליטה מלוכלכת ומשחקי כחות.

כשמשפחה של שמונה נפשות נהרגה בתאונת דרכים מחרידה, שייעל'ה החליט להתחזק בלימוד. הוא חשב לעצמו שהראש ישיבה ראה למרחוק כשאסר על בחורים ללמוד נהיגה. ישראל כתב פוסט על זהירות בדרכים. על סכנות הפלאפון. הוא הבין שלשרוד זו שאלה כואבת. שלום הבין שנתינה קשורה גם להרגשה של צער הזולת, וגם לאחריות שלנו, בנהיגה למשל, וליאור חשב על התוצאות ההרסניות של כח ושליטה במרחב. אפילו בהגה.

ארבעתם סיפרו לעצמם סיפורים בשפות שונות, כדי לבטא שפה אחת שכולם מבינים. שפה של כאב, ושל אהבה פשוטה. שלא תמיד זקוקה לאידיאולוגיות עצומות שיעטפו אותה. היא משותפת לנו עוד בטרם ידענו מילים מהן.

(תזריע תשפ"ב)