מרדכי גרנביץפעם התפרסמה כתבה של מישהו שנסע לתערוכה במערב ארה"ב, על המוסיקה והתרבות של שנות השישים: כוכבי וודסטוק, נוער הפרחים, ההיפים של דור שרצה רק שלום ואהבה ומוסיקה.
אחד הדברים שנחרטו בי בתיאור שם, זה שהוא התעניין איפה הם כיום, אותם בני נוער שכבר נושקים לגבורות. אז חוץ מכל אלו שיישרו קו עם הצורך לפרנס ולהקים משפחות, הוא גילה אנשים מבוגרים זרוקים בפארקים, לבושים כמו אז, מדברים כמו אז, ומנסים בכל כחם לשמר את מה שהיה. התיאור שלו חי ומלא בעליבות. השיח השתנה מאז מאות ואלפי פעמים, האתגרים העומדים לפתחו של האדם, ברמה האישית והחברתית, והם עם "שמאטעס" בתוך נרתיקים ישנים של גיטרות, ישנים בגנים ציבוריים, אוחזים בדמות שהם היו אז, בזמן אחר. כמו קריקטורה חיה או פסל שקפא על מקומו.
לפני שנים הלכתי לפגוש איזה רב שידעתי שלמד אצל ת"ח גדול מהדור הקודם. פגשתי איש ממורמר, יושב לבדו בבית הכנסת ובעיקר מדבר בביקורת על כל מה שזז. אני חלילה לא מתיימר לנתח אותו, משתף רק חוויה סובייקטיבית שלי, ומבחינתי התייחסו לכך כמשל או כסיפור דמיוני כי המסר הוא החשוב:
הוא לפני הרבה שנים באמת חיפש את עצמו, עד שהגיע לתלמיד חכם ההוא, שהיה מורה דרך מיוחד, אמתי, ובעל השראה, אבל מה שקרה זה שהוא פשוט עשה שם "חניה" וזהו, מאז, החיפוש הפסיק, הבערה כבתה, והוא חי במין שחזור תמידי למה שהיה כשהניצוץ עוד דלק, וביקורת על כל מה שלא דומה ל"שם".
שוב, אדגיש שאיני שופט אותו, אלא מנסה להעביר מסר דרך החוויה האישית שלי:
אוי לו למי שחונה ב"אמת" שהוא מצא כי אז היא נהיית לחיצוניות, חוסר התחדשות, ואז כל המהלך הוא לשחזר חוויה שהיתה. וזה מונע הקשבה אמיתית למציאות המשתנה כל רגע, ולקול הפנימי הבוער, זה שפעם הוביל אותי לחפש אמת…
אסיים במעשה נוקב:
מסופר על אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש זי"ע שהיו באים אצלו אנשים לקבל דרך תשובה על חטאים, ודרכו היתה שקודם שנותן 'תיקון' היה מחפש בתוך עצמו איפה גם הוא נפל קצת בחטא שעליו מבקשים דרך תשובה.
פעם אחת בא אצלו יהודי ושפך ליבו שהוא בא על גופה מתה של שכנתו הגויה. חיפש וביקש הצדיק, היכן נמצא בקרבו כדבר המוזר הזה…
ומצא,
שפעם התקרב לבית המדרש של המגיד, וישבו שם החבורה הקדושה בדיבוק חברים, ושמע מרחוק ניגונים נפלאים, ומיהר לשם ומיד כשהגיע כבר הסתיים האירוע. וניסה בכל כחו לעורר את כולם לשיר שוב את אותו הניגון ולמחזר את האירוע, וכמה שניסה זה לא ממש "היה זה"…
והבין, שהדבר הזה של הנסיון להחיות בכח משהו שכבר לא קיים כאן ועכשיו, זה קצת כמו לבוא על גופה מתה…
ואני חושב שכל החיים אפשר ללכת עם התובנה של הסיפור הזה. (וירא תש"פ)
