יעפילו לעלות אל ראש ההר

חטא המרגלים היה כה כבד עד שתשובה זו בלבד אין בכוחה לכפר עד שלתשובתם תצטרף גם מיתה

כשחזרו המרגלים מתור את הארץ אמרו: "כי עז העם היושב בארץ… עמלק יושב בארץ הנגב… והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן". ולכן- לא נוכל לעלות לארץ. על דבריהם אלו אמר כלב: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ואילו המרגלים טענו לעומתו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". דברי המרגלים הללו חלחלו ללבו של העם שהביאו אותו להתלונן: "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב". ורק אחרי שראה העם שהמרגלים מתו במגיפה, רק אז הכירו בטעותם, התאבלו והודו שחטאו. וכאן מתרחש דבר תמוה, לכאורה במצבם החדש אחר שהכירו בחטאם היו צריכים לציית לדברי משה ולנהוג לפי דבריו, אבל הם נוהגים אחרת, הם מחליטים לעלות אל ראש ההר ולא שועים לאזהרתו של משה המזהיר אותם שלא יעלו להר כי בזה הם עוברים את פי ה', ככתוב: "והיא לא תצלח כי אין ה' בקרבכם". ומשה חוזר ומדגיש להם שהם עלולים להינגף לפני אויביהם וליפול בחרב מפני ששבו מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמהם. ולמרות כל האזהרות הללו של משה הם מעפילים לעלות אל ראש ההר, וסופם שהוכו עד חורמה ע"י העמלקי והכנעני.

איך להבין את התנהגותם זו של המעפילים, שעל אף שהחליטו לחזור בתשובה עדיין הם ממרים את פי ה' ומוסיפים חטא על פשע?

את התנהגותם זו של המעפילים מסביר החתם סופר [בספרו 'תורת משה']: שאדרבא, המעפילים אכן רצו לחזור בתשובה, וכיון שחטאם היה שלא בטחו בה' ופחדו מהעמלקי והכנעני כמו שאמרו: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", לכן רצו עכשיו לתקן את חטאם ב"תשובת המשקל", במעשה הפוך מהחטא, ולעלות אל מקום הכנעני והעמלקי מבלי פחד ויראה מהם. ואמנם הם שמעו ממשה שהקב"ה אין דעתו נוחה מכך ושאינו רוצה שיעלו וילחמו, אך הם פירשו את התנגדותו של הקב"ה על הדרך של הבת-קול ששמע אלישע בן אבויה: "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", שלמרות זאת אם אלישע היה מתעקש וחוזר היתה תשובתו מתקבלת. כמו שהסביר השל"ה את הדבר על פי הגמרא [פסחים פו ב]: "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא". שהכוונה היא שכל מה שיאמר לך הקב"ה, שהוא בעל הבית של העולם, עשה, חוץ מצא, שאם תשמע בת קול האומרת לך צא ממחיצתי, שאין הוא רוצה לקבל אותך בתשובה, לאמירה הזו אל תשמע, כי היא ניסיון להקשות עליך את התשובה, אבל אם תתעקש ותמשיך בתשובתך, סופך שהקב"ה יקבל את תשובתך. וכך מפרש החת"ס גם את המעפילים, שהם הבינו את דברי משה שאמר להם שלא יעלו כדי להקשות עליהם את התשובה, אבל אם הם יתעקשו לתקן את חטא הפחד, ויראו שהם שמים מבטחם בבורא עולם, ויעלו להר למרות הכנעני והעמלקי העומדים בדרכם, הם יתקנו את חטאם. אבל חטא המרגלים היה כה כבד עד שתשובה זו בלבד אין בכוחה לכפר עד שלתשובתם תצטרף גם מיתה, כדברי הגמרא (יומא פו א): "מי שיש חילול ה' בידו, אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר: 'אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'". ואכן, רק אחרי שמתו נתקבלה תשובתם ונתכפר חטאם.

ראיה להסבר זה מביא החתם סופר מהוויכוח בגמרא [שבת צז א] שעל דברי רבי עקיבא שצלפחד היה המקושש, אומר לו רבי יהודה בן בתירא: "אתה מוציא לעז על אותו צדיק, אלא מ"ויעפילו" (מהמעפילים) היה". ולכאורה קשה שעדיין הוא מוציא לעז, שהרי גם המעפילים חטאו, אלא מכאן שלאחר מותם היו המעפילים צדיקים שמתו מתוך תשובה, ותשובתם נתקבלה. ואילו לפי רבי צדוק הכהן מלובלין יש לאירוע של המעפילים גם השלכה לדורנו, והוא מדייק ממה שאמר משה למעפילים: "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח", שדווקא בפעם הזו "היא" לא תצלח, ומוסיף שם רבי צדוק: "אבל יש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא" [צדקת צדיק אות מו]. ולפי דבריו יש כאן רמז שלעתיד לבא גם אם נעלה בחומה הניסיון הזה שלנו כן יצליח.

(שלח תשפ"ב)