הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע כותבת התורה על חובת הפרשת תרומות ומעשרות. נעסוק השבוע במצווה זו ב'קטיף תיירותי'. בחלק מהמטעים קיים נוהג בו באים אורחים, משלמים דמי כניסה, והם רשאים לאכול ישירות מהעץ. דנו הפוסקים בשאלה, האם בקטיף מעין זה מתחייבים בתרומות ומעשרות כבר ברגע הקטיף?
קביעות למעשר
הגמרא במסכת בבא מציעא (פח ע"א) כותבת, שמדין תורה רק כאשר מכניסים את הפירות והירקות לתוך הבית, חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות. אמנם, כמו במצוות רבות, הוסיפו חכמים אזהרות וסייגים, וכתבו שבמספר מקרים יש להפריש למרות שהפירות והירקות עדיין לא הוכנסו לבית.
לדוגמא, גזרו חכמים שבמקרה בו גדלים הפירות בחצר שמורה שאין רשות לסתם בני אדם להיכנס, ניתן לאסוף מהם רק בדרך עראי, דהיינו פרי, פרי – ענב אחד, או תאנה אחת. אך במקרה בו אדם קוטף שני פירות, או אפילו אבטיח שלם כיוון שלא רגילים לאוכלו בבת אחת, אכילה זו נחשבת אכילת קבע, ויש להפריש תרומות ומעשרות מדרבנן, ובלשון הרמב"ם (מעשר ג, ג – ד): "אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות, החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה והשבת. וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. כיצד? פירות שמכרן, או בשלן באור, או כבשן במלח, או הפריש מהן תרומה, או נכנסה שבת עליהם – לא יאכל עד שיעשר אף על פי שלא הגיעו לבית".
לכאורה בעקבות כך, ב"קטיף תיירותי" תהיה בעיה לאכול מפירות הפרדס או המטע בלי להפריש תרומות ומעשרות, כיוון שקשה לאסוף ולאכול כל פרי בנפרד. מה עוד שהחזון איש טען, שפירות הדר רגילים לאכול פלחים – פלחים, כך שגם בקטיפת פרי אחד מפירות אלו, זה נחשב כאילו קטפו מספר פירות ויתחייבו במעשר.
אמנם למעשה נראה שאין הדבר כך ואין לחייב במעשרות מטעם זה, כיוון שכפי שעולה מהגר"א, הסיבה שחז"ל גזרו על אכילה בחצר היא שיש בה דמיון לבית (למשל בגינה פרטית), ואין זה דומה למטעים ופרדסים, שעל אף שהם מגודרים אינם דומים לבית.
תשלום בקטיף תיירותי
יוצא שמצד דין חצר, אין חובה להפריש מעשרות במטעים, אך ייתכן שיש להפריש מדין מקח. הרמב"ם (שם) פסק שבמקרה בו קנו את הפירות, נחשב הדבר כגמר מלאכה ויהיה אסור לקטוף יותר משני פירות במקביל מבלי להפריש. האם התשלום בכניסה למטע מהווה קנייה של הפירות? הפוסקים הציעו שתי אפשרויות:
א. לראות את התשלום בכניסה כקניה של הפירות, ובמקרה מעין זה אכן יש להפריש תרומות ומעשרות לפני הקטיף. אמנם, ניתן לאכול פרי – פרי ובאופן זה לא להתחייב במעשר גם כאשר קונים את הפרי, אך כאמור לעיל יש קושי מעשי בפירות מסוימים לעשות כך.
ב. לראות את התשלום בכניסה כתשלום על הביקור והחוויה. במקרה זה אין צורך להפריש תרומות ומעשרות, כי על אף שהמבקרים אוכלים מהפירות, הרי הם מקבלים אותם במתנה מבעליהם ולא מדובר במתנה מאוד חשובה, כך שאין זה נחשב מקח המחייב מעשרות.
למעשה, קשה להכריע האם התשלום הוא על הפירות או על הביקור, וייתכן שמשלמים גם על הפירות וגם על הביקור. אך יתכן שיש לחלק בין סוגי המטעים והפרדסים, ועל המבקר לשאול על מה הוא משלם.
מי יפריש את התרומות במקרה בו צריך להפריש? הרב אהוד אחיטוב (אמונת עיתך, 47) העלה שתי הצעות: בעל הפרדס או המטע יפריש בתחילת כל יום מעשרות מהפירות שהמבקרים יאכלו. הצעה שניה- במקרה בו ההצעה הראשונה אינה אפשרית (לדוגמא כשבעל המטע אינו שומר מצוות) – על המבקרים לבקש רשות להפריש מעשרות מהפירות אותם הם קוטפים, ובלשונו: "הצעה ראשונה, בעלי המטע יכינו בכל יום כמות שיש בה בוודאות לפחות 1.5% מכל סוגי הפירות שייקטפו במשך היום. הצעה שניה, על כל אחד מהלקוחות להפריש מראש בתחילת הביקור כפי ההנחיות שבאפשרות הראשונה. במקרה זה יש צורך בהסכמת עקרונית של בעל המטע, כיוון שבשעת אמירת הנוסח הפירות אינם ברשותו של המבקר".
החיסרון בפתרון הראשון, שייתכנו ימים בהם בעלי הפירות יפרישו הרבה יותר מהנדרש ויפסידו כסף. החיסרון בפתרון השני, שסביר להניח שאנשים רבים ישכחו להפריש או שאינם מפרישים כלל, כך שפתרון מערכתי בו בעלי המטע מפרישים על כלל המבקרים עדיף בנקודה זו.
(קרח תשפ"ב)
