הרב יגאל גרוס
בפרשת השבוע טוענים המרגלים שאין סיכוי לכבוש את ארץ ישראל, טענה שהובילה לבכיית העם כל הלילה. הגמרא במסכת תענית (כט ע"א) כותבת שהלילה בו בכו בני ישראל במדבר הוא ליל ט' באב, ובכיית חינם זו הביאה את הקב"ה לקבוע שבלילה זה תהיה בכיה לדורות, ואכן שני בתי המקדש חרבו בט' באב. מתוך כך נעסוק השבוע בשאלה, האם כאשר רואים את הכותל צריך לקרוע את הבגד?
קריעה על החורבן
הגמרא במסכת מועד קטן (כו ע"א) עוסקת בדיני קריעה על מת וכותבת, שגם כאשר רואים את בית המקדש או ערי יהודה חרבות חובה לקרוע. המקור לחובה זו הם פסוקים בספר ירמיהו המספרים שלאחר הירצחו של גדליה בן אחיקם, עלו אנשים לבית המקדש להביא ביכורים, ועוד לא ידעו שערי יהודה חרבו. כאשר ראו אותן חרבות קרעו בגדיהם, והוסיפו פסוק שביטא את צערם, ובלשון הגמרא:
"ערי יהודה מנלן (=מניין)? דכתיב ויבאו אנשים משכם משילו ומשומרון מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים להביא בית ה'. אמר רבי חלבו: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: 'ערי קודשך וכו', וקורע. ירושלים בחורבנה אומר: 'ציון מדבר וכו', וקורע. בית המקדש בחורבנו אומר 'בית קדשנו ותפארתנו וכו', וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים".
א. למרות שהגמרא כותבת שגם על ערי יהודה יש לקרוע, בפועל כתבו רוב הפוסקים וביניהם הרב משה פיינשטיין (אג"מ ה, לז) והגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה א, עג), שיש הבדל ביניהן לבין מקום המקדש. בניגוד לערי יהודה, שאינן נחשבות חרבות כאשר הן בשליטה יהודית (גם אם בפועל שוכנים שם גויים), הרי שהמקדש נחשב חרב כל עוד אינו בנוי, גם אם שולטים שם יהודים.
ב. הרב צבי יהודה (מועדים ב', עמ' 266) חלק וכתב שהקריעה על בית המקדש תלויה בריבונות על המקום, ומשום כך אין לקרוע כשרואים את המקדש חרב בזמן הזה. אולם, נראה שאמר דבריו רק לאחר מלחמת ששת הימים שאכן הייתה ריבונות ישראלית מלאה, ולא בזמן הזה (ובכל מקרה רוב הפוסקים חולקים על דבריו).
הקריעה בזמנינו
למרות דברי הפוסקים, כפי שכבר העיר הרדב"ז (ב, תרמו) לפני חמש מאות שנה, רבים לא נהגו לקרוע כאשר ראו את המקומות החרבים, וגם בזמנינו המצב דומה. דנו האחרונים האם למנהג זה יש על מה לסמוך:
א. אפשרות ראשונה כתבו הרב מנשה קליין (משנה הלכות ו, קי) והגרש"ז אויערבך (תפילה, עמ' רפח), שאריכות הגלות (או לחלופין בזמנינו המצב הגשמי והרוחני הטוב יחסית) גרמה לכך שכבר לא מצטערים על החורבן, ואם יקרעו יצטערו על הבגד שנקרע יותר מאשר על החורבן – במצב מעין זה אין טעם לקרוע. ובלשונו של המשנה הלכות:
"ועלה בדעתי ללמד זכות קצת שלא זהירים העולם, דהרדב"ז כתב שם דטעמא דקריעה הוי משום עוגמת נפש, ובעוונות הרבים אריכות הגלות גרמה שכבר הורגלו, ואפילו רואים ירושלים ומקום המקדש לא מתרגשים יותר ואין להם עוגמת נפש, ואם כן למה יקרעו?! ואדרבה, אם יקרעו הבגד יש להם עוגמת נפש על הבגד שנקרע ולא על המקדש וירושלים".
ב. אפשרות שנייה כתב הגרש"ז אויערבך (שם), המבוססת על כך שלא באים לראות את המקדש. נפסק להלכה בשולחן ערוך (תקסא, ה), שבמקרה בו אדם ראה את בית המקדש החרב (דהיינו את הכותל או רצפת העזרה) בתדירות של פחות משלושים יום מהפעם הקודמת – אין צורך לקרוע שוב, שכן שרק לאחר שלושים יום ללא ראייה מתעורר הצער מחדש.
על בסיס פסק זה חידש, שכיוון שבזמן הזה אם יש רצון הרי יש אפשרות להגיע תמיד לאזור הר הבית ולראות את בית המקדש, ובכל זאת רובם לא עושים כך – מוכח מכאן שהציפייה למקום אינה מספיק גבוהה. לכן גם אם מגיעים אחרי שלושים יום למקום המקדש ורואים אותו חרב, עדיין אין זו ראייה שיש בה התרגשות ואין לקרוע.
אמנם, הפוסקים ציינו שהטעמים הנ"ל נאמרו רק כדי ללמד זכות על כך שרבים לא קורעים, אך לכתחילה בהחלט יש מקום לקרוע את הבגד כשרואים את הכותל או את מקום המקדש ואין בכך יוהרה. עם כל זאת, במקרה בו רואים את המקומות החרבים בשבתות וימים טובים אין לקרוע, כיוון שלא קורעים בימים טובים.
(שלח תשפ"ב)
